והשנית:
היא יגיעת הנפש.
שלא תכבד עליה העבודה, ליגע מחשבתה, להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה.
כי שיעור שעה זו אינו שוה בכל נפש.
יש נפש זכה בטבעה, שמיד שמתבוננת בגדולת ה' יגיע אליה היראה ופחד ה'.
כמ"ש בש"ע א"ח סימן א', כשיתבונן האדם שהמלך הגדול, ממ"ה הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה וכו'.
ויש נפש שפלה בטבעה ותולדתה ממקור חוצבה, ממדרגות תחתונות די"ס דעשיה, ולא תוכל למצוא במחשבתה האלהות כ"א בקושי ובחזקה.
ובפרט אם הוטמאה בחטאת נעורים, שהעוונות מבדילים כו'. [כמ"ש בס"ח סי' ל"ה].
ומ"מ בקושי ובחזק', שתתחזק מאד מחשבתו, באומץ ויגיעה רבה, ועומק גדול, להעמיק בגדולת ה' שעה גדולה, בודאי תגיע אליו עכ"פ היראה תתאה הנ"ל.
וכמשארז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין".
וכדכתיב: "אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'".
פי', כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ, שחופר אחריו ביגיעה עצומה, כך צריך לחפור ביגיעה עצומה, לגלות אוצר של יראת שמים הצפון ומוסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל, שהיא בחי' ומדרגה שלמעלה מהזמן, והיא היראה הטבעית המסותרת הנ"ל.
רק שכדי שתבא לידי מעשה בבחי' יראת חטא, להיות סור מרע במעשה דבור ומחשבה, צריך לגלותה ממצפוני בינת הלב שלמעלה מהזמן, להביאה לבחי' מחשבה ממש שבמוח, להעמיק בה מחשבתו משך זמן מה ממש, עד שתצא פעולתה מהכח אל הפועל ממש.
דהיינו להיות סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה, מפני ה' הצופה ומביט ומאזין ומקשיב ומבין אל כל מעשהו, ובוחן כליותיו ולבו.
וכמאמר רז"ל: "הסתכל בשלשה דברים כו' עין רואה ואוזן שומעת כו'".