אחר ביאתו מפ"ב:
פרק ב [היום יום ז מנחם אב]
קטנתי מכל החסדים ומכל כו'. פי', שבכל חסד וחסד שהקדוש ב"ה עושה לאדם, צריך להיות שפל רוח במאד.
כי: חסד דרועא ימינא. וימינו תחבקני - שהיא בחי' קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים.
וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה, צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה.
כמ"ש: "מרחוק ה' נראה לי".
וכנודע דכולא קמי' דווקא, כלא חשיב.
וא"כ כל שהוא קמי' יותר - הוא יותר כלא, ואין ואפס.
וזו בחי' ימין שבקדושה, וחסד לאברהם, שאמר: "אנכי עפר ואפר".
וזו היא ג"כ מדתו של יעקב.
ובזאת התנצל על יראתו מפני עשו, ולא די לו בהבטחתו: "והנה אנכי עמך כו'".
מפני היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו, מחמת ריבוי החסדים. "כי במקלי כו'".
ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו'.
וכמארז"ל: "שמא יגרום החטא", שנדמה בעיניו שחטא.
משא"כ בזלע"ז, הוא ישמעאל, חסד דקליפה.
כל שהחסד גדול, הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו.
ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש, על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו.
לאחוז במדותיו של יעקב שאר עמו, ו"שארית ישראל", שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש, שאין בו שום צורך.
לבלתי רום לבבם מאחיהם כו'.
ולא להרחיב עליהם פה, או לשרוק עליהם ח"ו. הס מלהזכיר, באזהרה נוראה.
רק להשפיל רוחם ולבם במדת אמת ליעקב, מפני כל אדם בנמיכות רוח.
ו"מענה רך משיב חימה". "ורוח נכאה כו'".
וכולי האי ואולי, יתן ה' בלב אחיהם, "כמים הפנים וגו'":