פרק כה
להבין אמרי בינה, מ"ש בספר הנקרא צוואת ריב"ש
הגם שבאמת אינה צוואתו, ולא ציוה כלל לפני פטירתו. רק הם לקוטי אמרותיו הטהורות, שלקטו לקוטי בתר לקוטי. - ולא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו, אך המכוון הוא אמת לאמיתו.
והוא בהקדים מארז"ל: "כל הכועס כאילו עובד עכו"ם וכו'".
והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה.
כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו - לא היה בכעס כלל.
ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו - אעפי"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום.
ולא עוד, אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו - מתלבש בו כח ה' ורוח פיו ית' המחייהו ומקיימו.
וכמ"ש: "כי ה' אמר לו קלל" (שמואל ב טז, י). והיכן אמר לשמעי?
אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו, ירדה מאת ה', ורוח פיו המחי' כל צבאם, החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד.
כי אילו נסתלק רוח פיו ית' רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה.
(וזהו,: "כי ה' אמר לו" בעת ההיא ממש "קלל" את דוד "ומי יאמר" לו וגו'