פרק יז

ובזה^[1] יובן מ"ש: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". דלכאורה הוא: "בלבבך" נגד החוש שלנו? [והתורה היא נצחית^[2]] שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת.

וכמ"ש בגמרא: "אטו יראה מילתא זוטרתי היא?" וכל שכן אהבה? 

וגם, אמרו רז"ל: דצדיקים דוקא לבם ברשותם?

אלא ד"לעשותו" ר"ל, האהבה המביאה לידי עשיית המצות בלבד, שהיא רעותא דלבא שבתעלומות לב, גם כי אינה בהתגלות לבו כרשפי אש.

ודבר זה קרוב מאד, ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו. כי מוחו ברשותו, ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ. 

וכשיתבונן בו בגדולת א"ס ב"ה, ממילא יוליד במוחו, על כל פנים, האהבה לה', לדבקה בו בקיום מצותיו ותורתו.

וזה כל האדם. כי: "היום לעשותם" כתיב - ש"היום", הוא עולם המעשה דוקא. "ולמחר כו'", כמ"ש במ"א.

והמוח שליט, בטבעו ותולדתו, על חלל השמאלי שבלב, ועל פיו, ועל כל האברים, שהם כלי המעשה.