אלא שגלות הזה לבחינת חכמה, אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה, בנפש כולה להחיותה.

אבל שרש ועיקר של בחי' חכמה שבנפש האלהית - הוא במוחין, ואינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בחלל השמאלי, בבחי' גלות ממש.

רק שהיא בבחינת שינה ברשעים, ואינה פועלת פעולתה בהם, כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאות העולם.

אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה, שהיא למעלה מהדעת, ונגעה עד הנפש לבחינת חכמה שבה - אזי היא ניעורה משנתה, ופועלת פעולתה בכח ה' המלובש בה. 

וכמו שכתוב: "ויקץ כישן ה'" לעמוד בנסיון, באמונת ה', בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו, להתגבר על הקליפות ותאוות עוה"ז בהיתר ובאיסור שהורגל בהם, ולמאוס בהם, ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו, למסור לו נפשו על קדושת שמו.

ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול להם, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "שהרשעים הם ברשות לבם" - מכל מקום, כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד, שיסודתה בהררי קודש היא בחי' חכמה שבנפש האלהית, שבה מלובש אור א"ס ב"ה, - הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים, והיו כלא היו ממש, לפני ה'.

כדכתיב: "כל הגוים כאין נגדו וגו'". וכתיב: "כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו וגו'". וכתיב: "כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו'". וכתיב: "הרים כדונג נמסו".

והנה אור ה' א"ס ב"ה המלובש בחכמה שבנפש, גדול ועצום כל כך, לגרש ולדחות הס"א והקליפות שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו, שהם מחשבה דבור ומעשה, של אמונת ה' אחד.

דהיינו, לעמוד בנסיון למסור נפשו אפי' שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד, כגון להשתחות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל בלבו.

וכן שלא לדבר תועה חס ושלום על אחדות ה', אף שאין פיו ולבו שוין רק לבו שלם באמונת ה'.

וזה נקרא: "דחילו" הנכלל ברחימו, שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית שבכללות ישראל, שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה אור א"ס ב"ה. שמפני אהבה זו ורצון זה, היא יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת עבודה זרה חס ושלום, שהיא נגד אמונת ה' אחד אפילו בלבושיה החיצונים, שהם דבור או מעשה בלי אמונה בלב כלל^[1]: