ולא כטעות העולם, שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה, מכלל שאין תפלתם כלום. שאילו התפלל כראוי ונכון - לא היו נופלים לו מחשבות זרות.
והאמת היה כדבריהם, אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות.
אבל באמת לאמיתו, הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם, כל אחת חפצה ורצונה למשול בו, ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה.
וכל הרהורי תורה ויראת שמים - מנפש האלהית, וכל מילי דעלמא - מנפש הבהמית. רק שהאלהית מלובשת בה.
והוא כמשל אדם המתפלל בכוונה, ועומד לנגדו עו"ג רשע ומשיח ומדבר עמו, כדי לבלבלו. שזאת עצתו בודאי, שלא להשיב לו מטוב ועד רע, ולעשות עצמו כחרש לא ישמע. ולקיים מה שכתוב: "אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה".
כך אל ישיב מאומה. ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה. כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ. רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו, ויסירם מדעתו. ויוסיף אומץ בכח כוונתו.
ואם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה - אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו ית' במחשבתו, לרחם עליו ברחמיו המרובים, כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו.
וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו ית', להצילה ממים הזדונים. ולמענו יעשה. "כי חלק ה'" ממש "עמו":