והנה, כל מה שיאריך בעניינים אלו במחשבתו, וגם בעיונו בספרים: להיות לבו נשבר בקרבו, ונבזה בעיניו נמאס ככתוב [לכאורה מלת "ככתוב" אין לו כ"כ הבנה כאן - ואולי נכנס כאן מהמעתיק מלעיל בתחילת הפרק "נבזה בעיניו נמאס ככתוב"], בתכלית המיאוס, ולמאס חייו ממש - הרי בזה ממאס ומבזה הס"א, ומשפילה לעפר ומורידה מגדולתה וגסות רוחה וגבהותה, שמגביה את עצמה על אור קדושת נפש האלהית להחשיך אורה.

וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה. כמאמר רז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, שנאמר: רגזו וגו'". דהיינו לרגוז על נפש הבהמית, שהיא יצרו הרע, בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו: "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'", ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל, באמת:

"עד מתי תסתיר לפני אור א"ס ב"ה הממלא כל עלמין, היה הוה ויהיה בשוה, גם במקום זה שאני עליו כמו שהיה אור א"ס ב"ה לבדו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי. כמ"ש: "אני ה' לא שניתי"^[1], כי הוא למעלה מהזמן וכו'. ואתה מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעינים, דכולא קמיה כלא ממש באמת בבחי' ראייה חושיית".

והנה על ידי זה יועיל לנפשו האלהית להאיר עיניה באמת יחוד אור אין סוף בראייה חושיית ולא בחי' שמיעה והבנה לבדה כמ"ש במ"א שזהו שרש כל העבודה.