וזהו שכתוב: "אשר קדשנו במצותיו".
כאדם המקדש אשה, להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור. כמו שכתוב: "ודבק באשתו, והיו לבשר אחד".
ככה ממש, ויתר על כן לאין קץ, הוא יחוד נפש האלהית העוסקת בתורה ומצות, ונפש החיונית ולבושיהן הנזכרים לעיל, באור א"ס ב"ה.
ולכן המשיל שלמה עליו השלום בשיר השירים, יחוד זה ליחוד חתן וכלה, בדביקה חשיקה וחפיצה, בחיבוק ונישוק.
וזהו שכתוב: "אשר קדשנו במצותיו". שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך הוא, שהיא קדושתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו.
וקדושה היא לשון הבדלה, מה שהקב"ה הוא מובדל מהעולמות. והיא בחי' סובב כל עלמין, מה שאינו יכול להתלבש בהן.
כי על ידי יחוד הנפש והתכללותה באור א"ס ב"ה, הרי היא במעלת ומדרגת קדושת א"ס ב"ה ממש, מאחר שמתייחדת ומתכללת בו ית' והיו לאחדים ממש.
וזהו שכתוב: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כו).
ואומר: "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם" (במדבר טו, מ)
"אני ה' אלהיכם וגו'" (במדבר טו, מא).
פירוש, כי על ידי קיום המצות, הריני אלוה שלכם. כמו "אלהי אברהם אלהי יצחק וכו'", שנקרא כן - מפני שהאבות היו בחי' מרכבה לו ית', ובטלים ונכללים באורו.
וככה הוא בכל נפש מישראל, בשעת עסק התורה והמצות.
ולכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ. והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו.
רק שאין נפשו מרגשת, מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך, ומחשיך עיני הנפש מראות, מראות אלהים, כמו האבות וכיוצא בהן, שראו עולמם בחייהם.