והנה, כאשר ישים המשכיל אלה הדברים אל עומקא דלבא ומוחא, אזי ממילא: "כמים הפנים לפנים", תתלהט נפשו, ותתלבש ברוח נדיבה, להתנדב להניח ולעזוב כל אשר לו מנגד, ורק לדבקה בו ית', וליכלל באורו בדביקה חשיקה וכו', בבחי' נשיקין, ואתדבקות רוחא ברוחא כנ"ל.
אך איך היא בחי' אתדבקות רוחא ברוחא?
לזה אמר, "והיו הדברים האלה כו' על לבבך ודברת בם כו'".
וכמ"ש בע"ח: שיחוד הנשיקין עיקרו הוא יחוד חב"ד בחב"ד. והוא עיון התורה.
והפה, הוא מוצא הרוח וגילויו, בבחי' גילוי. והיינו בחי' הדבור בדברי תורה.
"כי על מוצא פי ה' יחיה האדם".
ומ"מ לא יצא ידי חובתו בהרהור ועיון לבדו, עד שיוציא בשפתיו, כדי להמשיך אור א"ס ב"ה למטה עד נפש החיונית השוכנת בדם האדם, המתהוה מדומם צומח חי.
כדי להעלות כולן לה', עם כל העולם כולו, ולכללן ביחודו ואורו ית'.
אשר יאיר לארץ ולדרים בבחי' גילוי, "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וכו'".
שזהו תכלית השתלשלות כל העולמות, להיות כבוד ה' מלא כל הארץ הלזו דוקא, בבחי' גילוי.
לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, כנ"ל באריכות.
וזהו תכלית כוונת האדם בעבודתו, להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה.
רק שצריך תחלה העלאת מ"ן, למסור לו נפשו ומאודו כנ"ל: