ומה שאין כל אדם זוכה למדרגה זו, לעבודה שבלב מעומקא דלבא בבחי' פנימיות.
היינו לפי שבחינה זו היא אצלו בבחי' גלות, ושביה.
והיא בחינת גלות השכינה ממש.
כי היא היא בחינת ניצוץ אלהות שבנפשו האלהית.
וסבת הגלות הוא.
מאמר רז"ל, "גלו לבבל שכינה עמהם".
דהיינו מפני שהלביש בחינת פנימית נקודת לבבו בזה לעומת זה.
דהיינו בלבושים צואים, דמילי דעלמא, ותאות עוה"ז, הנקרא בשם בבל.
והיא בחינת "ערלה" המכסה על הברית, ונקודה הפנימית שבלב.
ועל זה נאמר, "ומלתם את ערלת לבבכם".
והנה במילה יש שני בחינות: מילה, ופריעה.
שהן, ערלה גסה, וקליפה דקה.
וכן בערלת הלב, יש ג"כ תאות גסות ודקות.
מילה, ופריעה.
"ומל ולא פרע, כאלו לא מל".
מפני שסוף סוף, עדיין נקודת פנימית הלב היא מכוסה בלבוש שק דק, בבחינת גלות ושביה.
והנה על מילת הערלה ממש כתי', "ומלתם את ערלת לבבכם", אתם בעצמכם.
אך להסיר הקליפה הדקה, זהו דבר הקשה על האדם.
וע"ז נא' בביאת המשיח, "ומל ה' אלהיך את לבבך כו' לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך".
כלומר למען כי ה' לבדו, הוא כל חייך ממש.
שלכן אהבה זו היא מעומקא דלבא, מנקודה פנימית ממש כנ"ל.
ולמעלה מבחינת הדעת.
ולכן משיח בא בהיסח הדעת, לכללות ישראל.
והיא גילוי בחינת נקודה פנימית הכללית, ויציאת השכינה הכללית, מהגלות והשביה, לעד ולעולמי עולמים.
וכן כל ניצוץ פרטי מהשכינה, שבנפש כל אחד מישראל, יוצאת מהגלות והשביה לפי שעה, בחיי שעה, זו תפלה ועבודה שבלב מעומקא דלבא, מבחינת נקודה הפנימית הנגלית, מהערלה.
ועולה למעלה לדבקה בו בתשוקה עזה, בבחינת "למען חייך".
והוא גם כן בבחי' היסח דעת האדם.
כי בחינה זו היא למעלה מדעת האדם והתבוננותו בגדולת ה'.
רק היא בחינת מתנה נתונה מאת ה' מן השמים, מהארת בחי' פנים העליונים.
כמ"ש יאר ה' פניו אליך וכמ"ש ומל ה' אלקיך כו'.