והנה באדם התחתון למשל, מי שהוא חכם גדול להשכיל נפלאות חכמה, ומצמצם שכלו ומחשבתו באות אחד מדבורו, הנה זה הוא צמצום עצום וירידה גדולה לחכמתו הנפלאה.
ככה ממש עד"מ, ויתר מזה לאין קץ, הי' צמצום גדול עצום ורב, כאשר "בדבר ה' שמים נעשו" בששת ימי בראשית, "וברוח פיו כל צבאם", היא אות ה' של שם הוי' ב"ה, אתא קלילא.
כמ"ש: "בהבראם", בה' בראם.
היא מקור הט' מאמרות, שנמשכו ממאמר ראשון: "בראשית", דנמי מאמר הוא, היא בחינת חכמה, הנקראת ראשית.
אך אז היתה המשכה וירידה זו בלי אתדל"ת כלל. "כי אדם אין לעבוד כו'". רק "כי חפץ חסד הוא". ו"עולם חסד יבנה".
וזהו "בהבראם", באברהם. כי "חסד לאברהם כו'".
אך אחר בריאת האדם לעבדה כו', אזי כל אתדל"ע, לעורר מדת חסד עליון, הוא באתדל"ת.
בצדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה.
לכן אמרו רז"ל: "כל האומר אין לו אלא תורה" בלי גמ"ח, "אפילו תורה אין לו".
אלא לעסוק בתורה ובגמ"ח.
כי הנה הגם דאורייתא מחכמה נפקת, ובאורייתא מתקיים עלמא, ובאינון דלעאן בה.
כי בדבורם ממשיכים הארות והשפעות (נ"א והשראות) ח"ע, מקור התורה, לבחינת אותיות הדבור, שבהן נברא העולם.
כמארז"ל: "א"ת בניך אלא בוניך".
הרי המשכה זו, היא בחינת ירידה גדולה.
ולזה צריך לעורר חסד עליון, הנמשך כמים ממקום גבוה למקום נמוך, באתדל"ת, בצדקה וחסד תתאה, שממשיכים חיים וחסד, להחיות רוח שפלים ונדכאים.
וז"ש: "אל יתהלל חכם בחכמתו כו' כי אם בזאת יתהלל כו' כי אני ה' עושה חסד כו'".
כי החסד הוא הממשיך חיי החכמה למטה.
וא"ל, הרי נקראת חכמתו לבדו, בלי המשכת חיים ממנה ח"ו.