פרק יא

להשכילך בינה.

כי לא זו הדרך ישכון אור ה', להיות חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני.

כי ע"ז ארז"ל: "בטל רצונך כו'".

דהיינו שיהי' רצונו בטל במציאות.

ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה כולם, הנכללים בבני חיי ומזוני.

וכמארז"ל: ש"ע"כ אתה חי":

וביאור הענין הוא.

רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית.

דהיינו שהבריאה יש מאין - הנק'^[1]: "ראשית חכמה^[2]"  והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא -

הבריאה הזאת, היא בכל עת ורגע.

שמתהוים כל הברואים, יש מאין, מחכמתו ית', המחיה את הכל.

וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו, ויצייר בדעתו, הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש.

האיך יעלה על דעתו, כי רע לו?

או שום יסורים, מבני חיי ומזוני, או שארי יסורין בעולם?!

הרי האין, שהיא חכמתו יתברך, הוא מקור החיים, והטוב, והעונג.

והוא ה"עדן" שלמעלה מעוה"ב^[3].

רק מפני שאינו מושג, לכן נדמה לו רע, או יסורים.

אבל באמת, אין רע יורד מלמעלה, והכל טוב.

רק שאינו מושג, לגודלו ורב טובו.

וזהו עיקר האמונה, שבשבילה נברא האדם.

להאמין ד"לית אתר פנוי מיני'".

ו"באור פני מלך חיים".

וע"כ, "עוז וחדוה במקומו".

הואיל והוא רק טוב כל היום.