(דברים ו, ו) "אשר אנכי מצוך היום על לבבך", מכאן אתה למד, שכל הפרשה כולה צריכה כוונה.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, הלכה כר"ע.
איכא דמתני לה אהא.
איכא דמתני לה - להא דרבה בר בר חנה:
דתניא, "הקורא את שמע, צריך שיכוין את לבו.
ר' אחא משום ר' יהודה אומר, כיון שכוון לבו בפרק ראשון, שוב אינו צריך".
בפרק ראשון - כל פרשת שמע:
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה.
תניא אידך.
"'והיו', שלא יקרא למפרע.
'על לבבך'.
ר' זוטרא אומר, עד כאן מצות כוונה,
עד כאן מצות כוונה כו' - כולה מפרש לה ואזיל:
מכאן ואילך מצות קריאה.
רבי יאשיה אומר, עד כאן מצות קריאה,
אמר רבי יאשיה עד כאן - פרק ראשון:
מכאן ואילך מצות כוונה".
מצוות כוונה כו' - קא סלקא דעתך, דכוונה בלא קריאה:
מ"ש מכאן ואילך,
מכאן ואילך - פרשת והיה אם שמוע:
מצות קריאה, דכתיב "לדבר בם". (דברים יא, יט)
הכא נמי, הא כתיב, "ודברת בם"? (דברים ו, ז)
ה"ק, "עד כאן מצות כוונה וקריאה.
מכאן ואילך, קריאה, בלא כוונה".
ומאי שנא עד כאן, מצות כוונה וקריאה, דכתיב "על לבבך .. (דברים ו, ו) ודברת בם" (דברים ו, ז).
התם נמי, הא כתיב, "על לבבכם (דברים יא, יח) .. לדבר בם"? (דברים יא, יט)
ההוא מבעי ליה לכדרבי יצחק.
דאמר, (דברים יא, יח) "'ושמתם את דברי אלה', צריכה שתהא שימה כנגד הלב:
שתהא שימה כנגד הלב - דהא, "ושמתם" דכתיב לאו בקריאה וכוונה איירי, אלא בשימת תפילין של יד!
שיהא שם אותה, על גובה של יד, כנגד הלב, על קבורת הזרוע. ברדו"ן:
אמר מר, ר' יאשיה אומר עד כאן, מצות קריאה.
מכאן ואילך, מצות כוונה.
מ"ש מכאן ואילך מצות כוונה, משום דכתיב "על לבבכם". (דברים יא, יח)
הכא נמי, הא כתיב "על לבבך"? (דברים ו, ו)
ה"ק, "עד כאן, מצות קריאה וכוונה.
מכאן ואילך, כוונה בלא קריאה".
ומ"ש עד כאן מצות קריאה וכוונה, דכתיב "על לבבך .. (דברים ו, ו) ודברת בם" (דברים ו, ז).
התם נמי, הא כתיב "על לבבכם (דברים יא, יח) .. לדבר בם"? (דברים יא, יט)
ההוא, בדברי תורה כתיב.
וה"ק רחמנא, "אגמירו בנייכו תורה, כי היכי דליגרסו בהו":
הכי גרסינן ההוא בדברי תורה כתיב - כדמוכח קרא, "ולמדתם אותם את בניכם" וגו':
ת"ר, (דברים ו, ד) "'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'.
עד כאן, צריכה כוונת הלב.
עד כאן - פסוק ראשון לבדו:
דברי ר"מ".
אמר רבא, הלכה כר"מ.
תניא, "סומכוס אומר, כל המאריך ב'אחד', מאריכין לו ימיו ושנותיו".
אמר רב אחא בר יעקב, ובדלי"ת.
ובדל"ת - ולא בחי"ת.
דכל כמה דאמר, "אח" בלא דל"ת, לא משתמע מידי, ומה בצע בהארכתו?!
אבל בדל"ת יאריך, עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ, ולארבע רוחותיה, כדמפרש לקמן:
אמר רב אשי, ובלבד שלא יחטוף בחי"ת.
ובלבד שלא יחטוף בחי"ת - בשביל אריכות הדל"ת, לא ימהר בקריאתה.
שלא יקראנה בחטף בלא פתח.
ואין זה כלום:
ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' [חייא בר אבא], חזייה דהוה מאריך טובא.
א"ל, כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת:
דאמליכתיה למעלה וכו' - שהארכת שיעור שתחשוב בלבך, "ה' אחד בשמים ובארץ וארבע רוחותיה":
אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה, "על לבבך" בעמידה".
בעמידה - אפילו לבית הלל דאמרי, [ברכות י"א, א] "עוסקין במלאכתן וקורין, ומהלכין וקורין".
מודים הם שצריך לעמוד במקום אחד עד המקרא הזה.
לפי שעד כאן מצות כוונה:
"על לבבך" סלקא דעתך?!
אלא אימא, "עד על לבבך בעמידה.
מכאן ואילך, לא".
ורבי יוחנן אמר, כל הפרשה כולה בעמידה.
ואזדא ר' יוחנן לטעמיה.
דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, "הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה":
ת"ר, "'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד',(דברים ו, ד) זו ק"ש של ר' יהודה הנשיא".
א"ל רב לר' חייא, לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים?!
לא חזינא דמקבל עליה מלכות שמים - שהיה שונה לתלמידיו מקודם זמן קריאת שמע, וכשהגיע הזמן, לא ראיתיו מפסיק:
אמר ליה, "בר פחתי", בשעה שמעביר ידיו על פניו, מקבל עליו עול מלכות שמים.
חוזר וגומרה, או אינו חוזר וגומרה?
חוזר וגומרה - לאחר שעמדו התלמידים:
בר קפרא אומר, אינו חוזר וגומרה.
רבי שמעון ברבי אומר, חוזר וגומרה.
א"ל בר קפרא לר"ש ברבי, בשלמא לדידי, דאמינא אינו חוזר וגומרה, היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים.
דקא מהדר - לשנות לתלמידים בכל יום שמעתא דאית בה יציאת מצרים, במקום פרשת ציצית, ואמת ויציב:
אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה, למה ליה לאהדורי?
כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה.
בזמנה - בזמן קריאת שמע:
אמר ר' אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב, אמר "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד",(דברים ו, ד) ונאנס בשינה, יצא.
אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה.
"בפסוקא קמא, צערן.
בפסוקא קמא צערן - אם ראיתני מנמנם, צערני עד שאנער יפה, בפסוק ראשון:
טפי, לא תצערן".
אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אבוך היכי הוה עביד?
אמר ליה, בפסוקא קמא, הוה קא מצער נפשיה.
טפי, לא הוה מצער נפשיה.
אמר רב יוסף, פרקדן, לא יקרא קריאת שמע.
פרקדן - שוכב על גבו, ופניו למעלה:
מקרא הוא דלא ליקרי, הא מיגנא שפיר דמי?!
והא רבי יהושע בן לוי, לייט אמאן דגני אפרקיד?
לייט אמאן דגני אפרקיד - שמא יתקשה אברו בתוך שנתו, ונראה לרבים, והוא דרך גנאי:
אמרי, מיגנא
מיגנא - לישן:
כי מצלי, שפיר דמי.
כי מצלי שפיר דמי - כשהוא מוטה על צדו מעט, שפיר דמי.
אבל מקרי קריאת שמע, אפילו מצלי נמי אסור.
שמקבל עליו מלכות שמים, דרך שררה וגאוה:
מקרא, אע"ג דמצלי, נמי אסור.
והא ר' יוחנן מצלי וקרי?
שאני ר' יוחנן, דבעל בשר הוה:
ובפרקים שואל וכו': משיב מחמת מאי?
אילימא מפני הכבוד?
השתא משאל שאיל, אהדורי מבעיא?!
אלא שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם.
לכל אדם - אפילו אינו נכבד:
אימא סיפא.
"ובאמצע, שואל מפני היראה, ומשיב".
"משיב" מחמת מאי?
אילימא מפני היראה?
השתא משאל שאיל, אהדורי מבעיא?!
אלא מפני הכבוד.
היינו דר"י?
דתנן, "ר"י אומר, באמצע שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד.
ובפרקים, שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם"?
חסורי מחסרא, והכי קתני.
חסורי מחסרא - דהוה ליה למתני בתרווייהו, "אין צריך לומר", ותו ליכא למקשי מידי:
"בפרקים שואל מפני הכבוד, ואין צריך לומר שהוא משיב.
ובאמצע שואל מפני היראה, ואין צריך לומר שהוא משיב.
דברי ר"מ.
רבי יהודה אומר, באמצע שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד.