מר סבר, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש.
דמר סבר - כל המפסיק בתפלתו, אם שהה כדי לגמור כולה, חוזר לראש.
כדאמרינן גבי קריאת שמע, לקמן בפירקין (כד, ב).
ובשהה קא מיפלגי הכא:
ומר סבר, למקום שפסק.
אמר רב אשי, האי "אם שהה", "אם לא שהה" מיבעי ליה?
האי אם שהה אם לא שהה מיבעי ליה - במילתא דרב חסדא ורב המנונא מיבעי ליה לאפלוגי, בין שהה ללא שהה?
ומדלא אפליג, שמע מינה אפילו בדלא שהה קאמר:
אלא דכולי עלמא, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש.
והתם, בדלא שהה קמיפלגי.
דמר סבר, גברא דחויא הוא, ואין ראוי, ואין תפלתו תפלה.
גברא דחויא הוא - כשהתחיל להתפלל, והיה צריך לנקביו, דחוי הוא מלהתפלל.
הלכך מה שהתפלל אינה תפלה, וחוזר לראש:
ומר סבר, גברא חזיא הוא, ותפלתו תפלה.
ומר סבר גברא חזיא - אף על פי שאינו יכול להמתין עד שיסיים תפלתו, תפלה ראויה היא, מה שהתפלל קודם שתיתה:
תנו רבנן, "הנצרך לנקביו, אל יתפלל.
ואם התפלל, תפלתו, תועבה".
אמר רב זביד, ואיתימא רב יהודה, לא שנו, אלא שאינו יכול לשהות בעצמו, אבל אם יכול לשהות בעצמו, תפלתו תפלה.
ועד כמה?
ועד כמה - יכול להעמיד עצמו מנקביו, שיהא מותר להתחיל בתפלה:
אמר רב ששת, עד פרסה.
איכא דמתני לה, אמתניתא.
איכא דמתני - להאי, "במה דברים אמורים" במתניתא גופא.
ולא משמעתא דרב זביד ורב יהודה.
וכי איירי אינהו, בשיעורא הוא דאיירי:
"במה דברים אמורים, כשאין יכול לעמוד על עצמו, אבל אם יכול לעמוד על עצמו, תפלתו תפלה".
ועד כמה?
אמר רב זביד, עד פרסה.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, הנצרך לנקביו, הרי זה לא יתפלל.
משום שנאמר, (עמוס ד, יב) "הכון לקראת אלהיך ישראל".
ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מ"ד (קהלת ד, יז) "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים"?
שמור עצמך, שלא תחטא.
שמור עצמך שלא תחטא - ותצטרך רגלך, ללכת אל בית האלהים, להביא חטאת:
ואם תחטא, הבא קרבן לפני.
"וקרוב לשמוע".
אמר רבא, הוי קרוב לשמוע דברי חכמים, שאם חוטאים מביאים קרבן, ועושים תשובה.
הוי קרוב לשמוע - תשובה, בהבאת קרבנך.
"מתת" אותו כ"כסילים", בלא תשובה:
"מתת הכסילים [זבח]".
אל תהי ככסילים, שחוטאים ומביאים קרבן, ואין עושים תשובה.
"כי אינם יודעים לעשות רע".
אי הכי, צדיקים נינהו?
אלא, אל תהי ככסילים, שחוטאים ומביאים קרבן, ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים, אם על הרעה הם מביאים.
אמר הקב"ה, "בין טוב לרע אינן מבחינים, והם מביאים קרבן לפני?!".
רב אשי ואיתימא רבי חנינא בר פפא אמר, שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני.
שמור נקביך - מבין רגליך.
כמו "להסך את רגליו" (שמואל א' כ"ד).
שמור נקביך שלא יפיחו:
תנו רבנן, "הנכנס לבית הכסא, חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות, ונכנס".
אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת, לא שנו אלא בית הכסא קבוע,
בית הכסא קבוע - שיש בו צואה.
וכל בתי כסאות שבגמרא, על פני השדה הם, בלא חפירה:
אבל בית הכסא עראי,
עראי - שזה מתחיל עכשיו לעשותו בית הכסא:
חולץ ונפנה לאלתר.
חולץ ונפנה לאלתר - ויאחז תפילין בידו.
כדאמרינן לקמן.
ובקבוע נמי אוחזן בידו.
אלא שצריך לחלצן ברחוק ארבע אמות.
שבזמן שהם בראשו, הם בגלוי, וגנאי הדבר:
וכשהוא יוצא, מרחיק ד' אמות, ומניחן.
מפני שעשאו בית הכסא קבוע.
איבעיא להו, מהו שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע, להשתין מים?
מהו שיכנס בתפיליו - כשהן בראשו קאמר:
רבינא, שרי.
רב אדא בר מתנא, אסר.
אתו שיילוה לרבא.
אמר להו, "אסור. חיישינן שמא יפנה בהן.
שמא יפנה בהן - גדולים:
ואמרי לה, שמא יפיח בהן".
תניא אידך, "הנכנס לבית הכסא קבוע, חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות, ומניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים, ונכנס.
וכשהוא יוצא, מרחיק ד' אמות, ומניחן.
דברי בית שמאי.
ובית הלל אומרים, אוחזן בידו, ונכנס.
ר"ע אומר, אוחזן בבגדו, ונכנס".
בבגדו ס"ד?!
זימנין מישתלי להו, ונפלי?
אלא אימא, "אוחזן בבגדו ובידו, ונכנס".
"ומניחם בחורין הסמוכים לבית הכסא.
בחורים הסמוכים לבית הכסא - לפנים מן הגדר.
בשדה שהוא נפנה בה, נותנן בחורים שבכותל:
ולא יניחם בחורין הסמוכים לרשות הרבים,
בחורים הסמוכים לרשות הרבים - חורי כותלי מחיצות השדה, שאין עכברים מצוין במקום הילוך בני אדם, והוא יכנס לאחורי הגדר לפנות:
שמא יטלו אותם עוברי דרכים, ויבא לידי חשד.
ומעשה בתלמיד אחד, שהניח תפיליו בחורין הסמוכים לרשות הרבים, ובאת זונה אחת, ונטלתן, ובאת לבית המדרש, ואמרה, "ראו מה נתן לי פלוני, בשכרי".
כיון ששמע אותו תלמיד כך, עלה לראש הגג, ונפל ומת.
באותה שעה התקינו, שיהא אוחזן בבגדו ובידו, ונכנס".
תנו רבנן, "בראשונה היו מניחין תפילין בחורין הסמוכין לבית הכסא, ובאין עכברים ונוטלין אותן.
התקינו, שיהו מניחין אותן בחלונות הסמוכות לרשות הרבים.
ובאין עוברי דרכים ונוטלין אותן.
התקינו שיהא אוחזן בידו, ונכנס.
אמר רבי מיאשא בריה דריב"ל, הלכה, גוללן כמין ספר,
גוללן - ברצועות שלהן:
ואוחזן בימינו, כנגד לבו.
ואוחזן בימינו - שלא בבגדו, כדי שלא יפלו:
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו, טפח.
שלא תצא רצועה - שיש בה קדושה.
שהרי בהן הוא קושרן, ובקשר נראה בעשייתו כמין דל"ת, על שם אחת מאותיות של שדי.
והשי"ן עשויה בכותלי הקציצה החיצונה.
והיו"ד עשויה בראש רצועת תפילין של יד.
ורצועה קטנה מאד, כפוף ראשה, ונראית כמין יו"ד:
אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי זירא, לא שנו אלא שיש שהות ביום ללבשן.
אבל אין שהות ביום ללבשן, עושה להן כמין כיס טפח, ומניחן.
עושה להם כיס טפח - דחללו טפח.
דחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ביום גוללן כמין ספר, ומניחן בידו כנגד לבו.
ביום - כשהוא חולצן בשביל בית הכסא, גוללן כמין ספר כדאמרן:
ובלילה, עושה להן כמין כיס טפח, ומניחן.
ובלילה - כשהוא חולצן בביתו, על מנת להצניע עד הבקר:
אמר אביי, לא שנו אלא בכלי, שהוא כליין, אבל בכלי, שאינו כליין, אפילו פחות מטפח.
לא שנו - דבעי טפח אלא בכלי שהוא כליין.
כיס העשוי לצרכן, דכליין קרוב להיות בטל אצלם, הילכך בעינן דבר הניכר, שיהא חוצץ בפניהם:
אמר מר זוטרא, ואיתימא רב אשי, תדע, שהרי פכין קטנים מצילין באהל המת.
שהרי פכין קטנים מצילין - בהיקף צמיד פתיל באהל המת.
ואף על גב דלא הוו טפח, חייצי:
ואמר רבה בר בר חנה, כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן, כי הוה בעי למיעל לבית הכסא.
כי הוה נקיט ספרא דאגדתא, הוה יהיב לן.
כי הוה נקיט תפילין, לא הוה יהיב לן.
אמר, "הואיל ושרונהו רבנן,
אמר הואיל ושרונהו רבנן - לאוחזן בידו משום שמירתן: