אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו, ואעציבו.
כסא דמוקרא - כוס של זכוכית לבנה:
רב אשי עבד הלולא לבריה.
חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא.
אייתי כסא דזוגיתא חיורתא, ותבר קמייהו, ואעציבו.
אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא, "לישרי לן מר".
לישרי לן מר - שירה:
אמר להו, "ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן".
אמרי ליה, "אנן, מה נעני בתרך".
א"ל, "הי תורה, והי מצוה, דמגנו עלן".
הי תורה והי מצוה דמגנו עלן - היכן התורה שעסקנו? והיכן המצות שאנו מקיימין? שיגינו עלינו מדינה של גיהנם:
א"ר יוחנן משום רשב"י, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה.
שנאמר, (תהילים קכו) "אז ימלא שחוק פינו, ולשוננו רנה".
אימתי?
בזמן, "שיאמרו בגוים, הגדיל ה' לעשות עם אלה".
אמרו עליו על ר"ל, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעוה"ז, מכי שמעה מר' יוחנן רביה:
ת"ר, "אין עומדין להתפלל, לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה".
הלכה פסוקה - שאינה צריכה עיון, שלא יהא מהרהר בה, בתפלתו:
והיכי דמי הלכה פסוקה?
אמר אביי, כי הא דר' זירא.
דאמר ר' זירא, "בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, יושבת עליה שבעה נקיים".
יושבת עליה שבעה נקיים - לבד מאותו יום שפוסקת.
והתורה לא הצריכה שבעה נקיים אלא לזבה.
שנאמר, "ואם טהרה מזובה".
ואין זבה, אלא הרואה שלשה ימים רצופין, בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה:
רבא אמר, כי הא דרב הושעיא.
דאמר רב הושעיא, "מערים אדם על תבואתו, ומכניסה
ומכניסה - בבית:
במוץ שלה.
במוץ שלה - קודם שיזרה אותה.
שאין מתחייב במעשר מן התורה, אלא בראיית פני הבית, ומשנמרח בכרי.
אבל לפני מירוח, אין ראיית פני הבית קובעתו.
דגבי תרומה ומעשר כתיב, "דגן", "ראשית דגנך", (דברים י"ח) והוא המירוח.
לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח, לא הוקבעה למעשר מן התורה.
ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע, בדבר שלא נגמר מלאכתו.
אבל אכילת עראי לא אסרו.
ומאכל בהמה, עראי הוא.
דתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו) "מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח".
הלכך בהמתו אוכלת, ופטורה.
אבל איהו אסור באכילת קבע:
כדי שתהא בהמתו אוכלת, ופטורה מן המעשר".
ואב"א, כי הא דרב הונא.
דא"ר הונא א"ר זעירא, "המקיז דם בבהמת קדשים, אסור בהנאה.
ומועלין בו".
אסור בהנאה ומועלין בו - ואף על גב דקיימא לן, "אין מועלין בדמים"?
וילפינן לה מקראי, במסכת יומא (דף נ"ט ב), ובשחיטת חולין (דף קי"ז א).
הני מילי כשנשחטו בעזרה, דאיכא למימר "נתתיו לכם על המזבח לכפר" (ויקרא י"ז), לכפר נתתיו לך ולא למעילה.
אבל בדם הקזה, מועלין.
כלומר, אם נהנה, מביא קרבן מעילה.
והנך, הויין הלכות פסוקות.
שאין עליהן קושיות ותירוצים, שיהא צריך להרהר בהן:
רבנן עבדי כמתניתין.
כמתניתין - מתוך כובד ראש:
רב אשי עביד כברייתא:
כברייתא - מתוך הלכה פסוקה:
ת"ר, "אין עומדין להתפלל, לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה,
שיחה - ליצנות:
ולא מתוך קלות ראש,
מתוך קלות ראש - חילוף של כובד ראש.
מתוך זחות לב ועתק:
ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה.
אלא מתוך שמחה - כגון דברי תנחומים של תורה.
כגון סמוך לגאולת מצרים, או סמוך לתהלה לדוד, שהוא של שבח ותנחומין.
כגון "רצון יראיו יעשה", "שומר ה' את כל אוהביו".
וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית, "כי לא יטוש ה' את עמו".
וכיוצא בהן:
וכן, לא יפטר אדם מחברו, לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה.
שכן מצינו בנביאים הראשונים, שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים".
וכן תנא, מרי בר בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא, אל יפטר אדם מחבירו, אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו.
כי הא דרב כהנא, אלוייה
אלוייה - ליוהו בדרך:
לרב שימי בר אשי, מפום נהרא, עד בי צניתא דבבל.
צניתא - דקלים:
כי מטא להתם.
א"ל, "מר, ודאי דאמרי אינשי, הני צניתא דבבל, איתנהו מאדם הראשון, ועד השתא?"
א"ל, "אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא.
אדכרתן מילתא כו' - וזה שאומרים מימות אדם הראשון הם.
שהוא גזר על אותו מקום, לישוב דקלים:
דאמר ר' יוסי ברבי חנינא, מאי דכתיב, (ירמיהו ב) 'בארץ אשר לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם'?
וכי מאחר דלא עבר, היאך ישב?
אלא לומר לך, 'כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב, נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב, לא נתישבה'".
רב מרדכי, אלוייה לרבי שימי בר אשי, מהגרוניא ועד בי כיפי.
ואמרי לה, עד בי דורא:
ת"ר, "המתפלל, צריך שיכוין את לבו לשמים.
אבא שאול אומר, סימן לדבר (תהילים י) "תכין לבם תקשיב אזנך".
אם תכין לבם - אז תקשיב אזנך:
תניא א"ר יהודה, כך היה מנהגו של ר"ע.
כשהיה מתפלל עם הצבור, היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור.
וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם, מניחו בזוית זו, ומוצאו בזוית אחרת.
וכל כך למה?
מפני כריעות והשתחויות:
א"ר חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות.
שנאמר, (דנייאל ו) "וכוין פתיחן ליה" וגו'.
יכול יתפלל אדם כל היום כלו?
כבר מפורש על ידי דניאל (דנייאל ו) "וזמנין תלתא" וגו'.
זמנין תלתא - שחרית, מנחה וערבית:
יכול משבא לגולה הוחלה?
יכול משבא לגולה הוחלה - התפלה הזאת.
"הוחלה", כמו נתחלה.
אבל קודם לכן, לא היה רגיל בכך:
כבר נאמר, (דנייאל ו) "די הוא עבד מן קדמת דנא".
יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה?
ת"ל (דניאל ו) "[נגד] ירושלם".
יכול יהא כוללן בבת אחת?
יכול יהא כוללן - לשלש תפלות הללו בשעה אחת:
כבר מפורש ע"י דוד.
דכתיב (תהילים נה) "ערב ובקר וצהרים" וגו'
יכול ישמיע קולו בתפלתו?
כבר מפורש על ידי חנה, שנאמר, (שמואל א א) "וקולה לא ישמע".
יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל?
יכול ישאל צרכיו - כגון ברכות, ד"אתה חונן" עד "שומע תפלה, ואחר כך יתפלל שלש ברכות ראשונות, שהן של שבח:
כבר מפורש על ידי שלמה.
שנאמר, (מלכים א ח) 'לשמוע אל הרנה, ואל התפלה'.
"רנה", זו תפלה.
רנה זו תפלה - של שבח:
"תפלה", זו בקשה.
בקשה - שאלת צרכיו:
אין אומר דבר, אחר אמת ויציב,
אחר אמת ויציב - קודם שלש ראשונות:
אבל אחר התפלה, אפי' כסדר וידוי של יה"כ, אומר".
איתמר נמי, "אמר רב חייא בר אשי אמר רב, אע"פ שאמרו, 'שואל אדם צרכיו בשומע תפלה', אם בא לומר אחר תפלתו, אפילו כסדר של יה"כ אומר:
אמר רב המנונא, כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה!
(שמואל א א) "וחנה היא מדברת על לבה". מכאן, למתפלל, צריך שיכוין לבו.
"רק שפתיה נעות", מכאן, למתפלל שיחתוך בשפתיו.
"וקולה לא ישמע", מכאן, שאסור להגביה קולו בתפלתו.
"ויחשבה עלי לשכרה", מכאן ששכור אסור להתפלל.
"ויאמר אליה עלי, עד מתי תשתכרין?" וגו'.
א"ר אלעזר, מכאן לרואה בחברו