דניחא להו, דמקבע להו בחובה.
ת"ש, "נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן.
נשים ועבדים וקטנים, אם רצו לזמן, אין מזמנין".
והא מאה נשי כתרי גברי דמיין, וקתני "נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן"?
שאני התם, דאיכא דעות.
א"ה, אימא סיפא. "נשים ועבדים, אם רצו לזמן, אין מזמנין".
אמאי לא? והא איכא דעות?!
שאני התם, משום פריצותא.
תסתיים דרב דאמר, "אם רצו לזמן, אין מזמנין".
דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב, "שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק, קוראין לו, ומזמנין עליו".
טעמא, ד"קוראין לו", הא לא קוראין לו, לא.
שאני התם, דאקבעו להו בחובה מעיקרא.
אלא תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר, "אם רצו לזמן, אין מזמנין".
דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, שנים שאכלו כאחת, אחד מהן יוצא בברכת חבירו.
והוינן בה, מאי קא משמע לן, תנינא?
"שמע ולא ענה, יצא"?
ואמר רבי זירא, לומר, שאין ברכת הזימון ביניהם.
תסתיים.
א"ל רבא בר רב הונא לרב הונא, והא רבנן דאתו ממערבא אמרי, "אם רצו לזמן, מזמנין".
מאי לאו דשמיע להו מר' יוחנן?
לא, דשמיע להו מרב, מקמי דנחית לבבל:
גופא, אמר רב דימי בר יוסף אמר רב, שלשה שאכלו כאחת, ויצא אחד מהם לשוק, קוראין לו, ומזמנין עליו.
אמר אביי, והוא דקרו ליה ועני.
אמר מר זוטרא, ולא אמרן, אלא בשלשה.
אבל בעשרה, עד דנייתי.
מתקיף לה רב אשי, אדרבה, איפכא מסתברא?!
תשעה, נראין כעשרה, שנים, אין נראין כשלשה?
והלכתא כמר זוטרא.
מ"ט?
כיון דבעי לאדכורי שם שמים, בציר מעשרה לאו אורח ארעא.
אמר אביי, נקיטינן, שנים שאכלו כאחת, מצוה ליחלק.
תניא נמי הכי, "שנים שאכלו כאחת, מצוה ליחלק.
במה דברים אמורים, כששניהם סופרים.
אבל אחד סופר, ואחד בור, סופר מברך ובור יוצא":
אמר רבא, הא מילתא אמריתא אנא, ואיתמרה משמיה דרבי זירא כוותי.
"שלשה שאכלו כאחת, אחד מפסיק לשנים, ואין שנים מפסיקין לאחד".
ולא?!
והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה, איהו וחד?
שאני רב פפא, דלפנים משורת הדין הוא דעבד.
יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי, כרכי ריפתא בהדי הדדי.
לא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה, לברוכי להו.
[אמרי], "הא דתנן, 'שלשה שאכלו כאחת, חייבין לזמן', הני מילי היכא דאיכא אדם גדול, אבל היכא דכי הדדי נינהו, חלוק ברכות עדיף".
בריך איניש לנפשיה.
אתו לקמיה דמרימר, אמר להו, "ידי ברכה יצאתם, ידי זימון לא יצאתם.
וכי תימרו, 'ניהדר ונזמן'?
אין זימון למפרע".
בא ומצאן כשהן מברכים מהו?
אומר אחריהם.
רב זביד אמר, "ברוך ומבורך".
רב פפא אמר, עונה "אמן".
ולא פליגי.
הא דאשכחינהו דקא אמרי, "נברך".
והא דאשכחינהו דקא אמרי, "ברוך".
אשכחינהו דקא אמרי "נברך", אומר, "ברוך ומבורך".
אשכחינהו דקא אמרי "ברוך", עונה "אמן".
תני חדא, "העונה אמן אחר ברכותיו, הרי זה משובח.
ותניא אידך, "הרי זה מגונה"?
לא קשיא.
הא, ב"בונה ירושלים".
הא, בשאר ברכות.
אביי עני ליה בקלא, כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו, ד"הטוב והמטיב", לאו דאורייתא.
רב אשי עני ליה בלחישא, כי היכי דלא נזלזלו ב"הטוב והמטיב".