לאתויי קטן פורח.
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא.
אלא כי הא דאמר רב נחמן, קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו.
אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה, "למי מברכין?"
אמרי ליה, "לרחמנא".
"ורחמנא היכא יתיב?"
רבא, אחוי לשמי טללא.
אביי נפק לברא, אחוי כלפי שמיא.
אמר להו רבה, "תרווייכו, רבנן הויתו".
היינו דאמרי אינשי, "בוצין בוצין מקטפיה, ידיע":
א"ר יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, תשעה אכלו דגן, ואחד אכל ירק, מצטרפין.
א"ר זירא בעאי מיניה מרב יהודה, "שמנה, מהו?
שבעה, מהו?"
א"ל, "לא שנא".
ששה ודאי לא מיבעיא לי.
א"ל רבי ירמיה, שפיר עבדת דלא איבעיא לך.
התם טעמא מאי?
משום דאיכא רובא.
הכא נמי, איכא רובא.
ואיהו סבר, רובא דמינכר בעינן.
ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי, ומדקטל להו לרבנן, לא הוה ליה איניש לברוכי להו.
אמר לה לדביתהו, "מאן יהיב לן גברא דמברך לן".
אמרה ליה אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת ליה.
אשתבע לה.
אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה.
אותביה בין דידיה לדידה.
אמר ליה, "חזית כמה יקרא עבדינא לך!"
אמר ליה, "לאו את קא מוקרת לי, אלא אורייתא היא דמוקרא לי.
דכתיב, (משלי ד) 'סלסלה ותרוממך, תכבדך כי תחבקנה'".
אמר לה, "קא חזית דלא מקבל מרות!"
יהבו ליה כסא לברוכי.
אמר, היכי אבריך?! "ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו?!"
שתייה לההוא כסא.
יהבו ליה כסא אחרינא, ובריך.
א"ר אבא בריה דרבי חייא בר אבא, שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד.
דהכי אמר ר' חייא בר אבא אר"י, "לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, עד שיאכל כזית דגן".
מיתיבי, "רשב"ג אומר עלה והסיב עמהם, אפילו לא טבל עמהם אלא בציר, ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת, מצטרף"?
אצטרופי מצטרף, אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן.
איתמר נמי, "אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא, אפי' לא