והא מיפליג פליג עילויה דתניא רבי יהודה אומר מעלין את המדומע באחד ומאה רבי שמעון בן אלעזר אומר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר דרבי יהודה עדיפא מדר"ש בן אלעזר:דף קמב,ב משנה האבן שע"פ החבית מטה על צדה והיא נופלת היתה בין החביות מגביה ומטה על צדה והיא נופלת מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עור נותנין עליה מים עד שתכלה:דף קמב,ב גמרא אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור: [היתה בין החביות כו']: מאן תנא דכל היכא דאיכא איסורא והיתרא בהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן רשב"ג היא דתנן הבורר קטנית ביו"ט ב"ש אומרים בורר אוכל ואוכל וב"ה אומרים בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי ותניא אמר רשב"ג במה דברים אמורים שהאוכל מרובה על הפסולת אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל בורר אוכל והא הכא דכי אוכל מרובה על הפסולת דמי הכא נמי כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה יין עד דשקיל לה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי: היתה בין החביות מגביה: תניא רבי יוסי אומר היתה החבית מונחת באוצר או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה מגביה למקום אחר ומטה על צדה והיא נופלת ונוטל הימנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה: מעות שעל הכר: אמר רב חייא בר אשי אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו וכן תני חייא בר רב מדיפתי לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו: מעות שעל הכר מנער וכו': א"ר אושעיא שכח ארנקי בחצר מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלה אמר רב יצחק שכח לבינה בחצר מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלה אמר רבי יהודה בר שילא אמר ר' אסי פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסרטיא ובאו ושאלו את ר' יוחנן ואמר להן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה אמר מר זוטרא הלכתא ככל הני שמעתתא בשוכח רב אשי אמר אפילו שכח נמי [לא] ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד אביי מנח כפא אכיפי רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטלה אמר רב יוסף כמה חריפא שמעתתא דדרדקי אימר דאמור רבנן בשוכח לכתחילה מי אמור אמר אביי אי לאו דאדם חשוב אנא כפא אכיפי למה לי הא חזו למיזגא עלייהו אמר רבא אנא אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי הא חזי לי לאומצא טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא למימרא דרבא כרבי יהודה סבירא ליה והאמר רבא לשמעיה טווי לי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא
והא מיפליג פליג עילויה - ואמר כיון דאפשר ליה למיעבד עונג שבת בכה"ג ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אין מעלין:
דרבי יהודה עדיפא - מיקל טפי פורתא ואמר כיון דיכול ליתן (עליו) עיניו בצד זה ולאכול בצד זה לא הוי מתקן בהעלאתו ומעלין:
מתני' מטה על צדה - מטה חבית על צדה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטלנה בידים:
היתה בין החביות - וירא שלא תפול האבן על החביות וישברם:
מגביה - לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צדה:
לשלשת - שום דבר מיאוס כגון רוק או צואה:
מקנחה בסמרטוט - ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים הוא כבוסו:
היתה - לשלשת זו על כר של עור דלאו בר כיבוס הוא:
נותן עליה מים עד שתכלה - ומיהו כיבוס ממש לא והואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך למימר בהו כיבוס בעורות רכין ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן וכן מפורש בזבחים בפרק דם חטאת:
גמ' לא שנו - מטה על צדה דחבית:
אלא בשכח - ששכח האבן עליה בין השמשות ולא מדעת:
נעשה חבית בסיס לדבר האסור - ואסור להטותה שאף החבית מוקצה:
מאן תנא - דמתניתין דקתני מגביה ומטה על צדה דאית ליה דכי טרח מטרח בחבית דהוי היתרא ולא יטול האבן ממש דהוי איסורא ואע"ג דהשתא נמי אבן מטלטל בהדי חבית:
רבן שמעון - אליבא דבית הלל:
בורר אוכל ואוכל - המאכל יטול והפסולת ישאר בכלי:
בורר כדרכו - נוטל פסולת ומניח אוכל אם ירצה:
כשהאוכל מרובה על הפסולת - דאי שקיל אוכל מפיש בטרחא:
דברי הכל בורר אוכל - דבהיתירא טרח ולא באיסורא ופרכינן והא הכא דמתניתין דאוכל מרובה על הפסולת וכי מגביה האבן עם החבית טרח טפי והוה למשקל פסולת כר"ש:
כיון דאי בעי למשקל - לכולי יין מן החבית לא משתקיל ליה יין שבשוליה עד דשקיל ומגבה לה לחבית כפסולת מרובה דמי דאי בתחלתו לא מגבה לה לחבית סוף סוף מיבעי ליה לאגבוהה תו לחבית הלכך הוה ליה מפיש בטרחא: ה"ג לא משתקל ליה עד דשקיל לה ול"ג עד דשקיל לה לאבן:
היתה החבית מונחת באוצר - כלומר במקום מכונס שאוצרין שם חביות הרבה ודואג שמא יטלה ותפול האבן על החבית שאצלה:
לא שנו - דמנער:
נעשה - הכר בסיס למעות ואף הכר אסור בטלטול:
לא שנו - דמנערה ואינו מטלטלה בעודן עליה:
אלא שצריך לגופו - של כר לשכב עליו הלכך בניעור סגיא ושדי ליה באתרייהו:
אבל צריך למקומו - של כר. מטלטלו עם המעות למקום אחר:
דסקיא מלאה מעות - גרסינן:
בסרטיא - רה"ר:
הניחו עליה ככר או תינוק - דלישתרי לטלטלה אגבייהו תוך ד' אמות וטלטלוה פחות פחות מד' אמות או במחיצה של בני אדם כדאמרי' בעירובין (דף מג:):
בשוכח - אבל במניח מדעת מערב (יום) שבת לא התירו לו לטלטלה ע"י ככר או תינוק:
אלא למת - משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה:
אביי מנח כפא אכיפי - מניח תרווד על העומרים לטלטלן אגב תרווד:
אבר יונה - חי [בלא] מליח:
חריפא שמעתתא דדרדקי - סבורים הם שהם חריפים:
אימר דאמור רבנן - בארנקי ודסקיא מניח עליה ככר או תינוק בשכחה ובמקום התורפה ומשום הפסד ממון:
אמר אביי - אנא שפיר מטלטלנא כיפי ואפילו בלא תרווד:
אי לאו דאדם חשוב אנא - ואנא מחמיר על עצמי שלא ילמדו ממני להקל באסורין:
כפא אכיפי למה לי - בלאו כפא נמי שרי לטלטלינהו דהא חזו למיזגא עלייהו:
לאומצא - לאוכלו חי בשבת שיש בני אדם שדעתן יפה ואוכלים בשר חי וקרו לה אומצא:
הא לא חזי לאומצא לא - ואע"ג דחזו לשונרא דאמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים:
כר' יהודה - במסכת ביצה (דף ו:):
טווי לי בר אווזא - ביום טוב:
ושדי מיעיה לשונרא - אלמא מטלטל להו משום שונרא ואע"ג דהאידנא לא חזי לאדם דלאו אורח ארעא למיכלא ביום טוב ומיהו מאתמול לאדם הוו קיימי: