צורת הדף באתר היברובוקס

דף ל,ב גמרא שמערבין לגדול ביום הכפורים אמרו להן אבל אמרו להן כשם שמערבין לגדול ביום הכפורים כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ובית שמאי התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום הכא ליכא סעודה הראויה מבעוד יום כמאן דלא כחנניה דתניא חנניה אומר כל עצמן של בית שמאי לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישיו לשם כמאן אזלא הא דתניא עירב בשחורים לא יצא בלבנים בלבנים לא יצא בשחורים כמאן אמר רב נחמן בר יצחק חנניה היא ואליבא דב"ש ולחנניה בשחורים הוא דלא יצא הא בלבנים יצא האמר עד שיוציא מטתו וכלי תשמישיו לשם הכי קאמר עירב בלבנים והוצרך לשחורים אף בלבנים לא יצא כמאן אמר רב נחמן בר יצחק חנניה היא ואליבא דבית שמאי: סומכוס אומר בחולין: ואילו לנזיר ביין לא פליג מאי טעמא אפשר דמתשיל אנזירותיה אי הכי תרומה נמי אפשר דמיתשיל עילויה אי מתשיל עלה הדרא לטיבלא וליפרוש עלה ממקום אחר לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ולפרוש עלה מיניה וביה דלית בה שיעורא ומאי פסקא אלא סומכוס סבר לה כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות כמאן אזלא הא דתנן יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו מנחה ומלא חפניו קטרת והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים ובמזון שתי סעודות לעירוב כמאן א"ר זירא סומכוס היא דאמר מאי דחזי ליה בעינן לימא פליגא אדרבי שמעון בן אלעזר דתניא ר"ש בן אלעזר אומר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם תרגומא אחולה וזקן אבל רעבתן בטלה דעתו אצל כל אדם: ולכהן בבית הפרס: דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך רבי יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר בית הפרס שנידש טהור: רבי יהודה אומר אף בית הקברות: תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל קא סבר אהל זרוק שמיה אהל ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא רבי יוסי ברבי יהודה מטהר במאי קמיפלגי מ"ס אהל זרוק לאו שמיה אהל ומ"ס אהל זרוק שמיה אהל והא דתניא רבי יהודה אומר

שמערבין לגדול - למי שהוא גדול שהביא שתי שערות שחייב בענוי ואע"ג דלמחר לא חזי ליה הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין:

אבל - אמת:

מבעוד יום - של ערב יום הכפורים:

כמאן דלא כחנניה - הא מתני' דמשמע שהיו בית שמאי מודין בעירוב דלא כחנניה:

עירב בשחורים - היה לבוש שחורים והלך וישב בסוף אלפים אמה עד שקנה שם שביתה שקידש עליו היום וחזר לביתו:

כל כלי תשמישו - משמע דאי לא אפיק כל צרכי תשמיש לא הוי עירוב לדידיה:

דמיתשיל אנזירותיה - ישאל לחכם ויתיר לו נדרו ויהא יין ראוי לו:

מיתשיל עליה - ויפתח בחרטה לא נתכוונתי לכך ותנן (נזיר דף לא.) הקדש טעות אינו הקדש:

הדרא לטבלא - וטבל לא חזי:

וליפרוש עליה ממקום אחר - לבתר דמתשיל עלה והדרא לטבלא בין השמשות בשעת קניית עירוב מצי למימר פירות שיש לי בביתי יהו תרומה על זו ואשתכח דאית ליה תקנתא  דתחזי ליה:

מוקף - סמוך כמו מקיפין בבועי (חולין מו:). שסומכים זו לזו ורואין אם דומות זו לזו וכמו מקפת וקורא לה שם דמסכת נדה בפרק בתרא (דף עא:):

שלא מן המוקף - מדבר שאינו סמוך לו באותו כלי דליהוי מיניה וביה:

דלית ליה שיעורא - שמזון ב' סעודות מצומצמות הניח ואי מפריש תרומה מיניה כל דהו בצר ליה שיעור עירוב:

ומאי פסקא - בתמיה כלומר מאי האי תירוצא וכי פסקא תנא למילתיה דאין אדם נותן עירובו אלא בצמצום דנקט סתם במילתיה הכי:

סבר לה כרבנן - דפליגי עליה דרבי לקמן (דף לד:):

גזרו עליו בין השמשות - כבשבת עצמה והגבהת תרומה שבות היא וכיון דמעיקרא לא תקנה ובעית למימר אי בעי הוי חזי לההוא שעתא דמתשיל עלה כל מקום שהיא והדרה  לטבלא והדר אמר תרומתה בצפון שבה ומעשר ראשון בדרומה וכן כולם אם כן מתקן ליה בין השמשות וקעבר אשבות וקניית עירוב כשזה נכנס וזה יוצא:

יש שאמרו - יש דברים שאמרו שיעורן. לפי מה שהוא אדם ואין שיעורן שוה בכל:

מלא חפניו קטרת - ביום הכיפורים:

תרגומא - להא דתלי שיעורא באדם עצמו אחולה וזקן ולקולא ולא ארעבתן ולחומרא דבטלה דעתו:

מנפח אדם בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר דכולה ספיקא משום עצמות היא ועצמות בלא בשר אינו מטמא באהל וכשמנפח לפני רגליו אם יש שם עצם גדול נראה מאליו ועצם  קטן נראה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו:

שנידש - בדריסת רגלי בני אדם:

טהור - שכבר נידשו עצמות שבו ונפחתו מכשעורה:

אהל זרוק - אהל המיטלטל:

שמיה אהל - וחוצץ בינו לבין הטומאה:

ארץ העמים - מטמאה באהל:

שידה - מרכבת נשים עגלה עשויה כקופסא:

מגדל - משטי"ר:

אהל זרוק לאו שמיה אהל - וכל שאינו אהל אינו חוצץ:

שמיה אוהל - וחוצץ ובגדולה עסקינן שמחזקת מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דאי קטנה כלי היא ומקבלת טומאה ולא חייצא ורבנן דמתני' כרבי סבירא להו ובין לרבי יהודה ובין  לרבנן כסומכוס סבירא להו דאמר מידי דחזי ליה למיכליה בההיא שעתא בעינן: