[רבי] שמעון אומר, בכלים, טמאין.
(רבן) שמעון אומר בכלים טמאין - (רבן) שמעון לטעמיה, דאמר לעיל טומאת משקין דאורייתא, ואפילו לטמא אחרים.
כדתניא גבי ספק משקה לטמא אחרים, "(רבן) שמעון אומר, באוכלין טמא", הלכך במשקי בית מטבחיא לא מצו רבנן לטהורינהו:
בקרקע, טהורין".
בקרקע טהורין - ולקמן מתרגם ליה אמים, ודאיכא רביעית, דאיכא תורת מקוה עלה למחטין וצינורות, דמדאורייתא לא מקבלי טומאה.
כדכתיב (ויקרא יא, ) "מקוה מים יהיה טהור", ורביעית הויא מקוה מדאורייתא.
דכי כתיב ארבעים סאה, באדם הוא דכתיבי.
דנפקא לן, "מאת כל בשרו", מים שכל גופו עולה בהן.
אבל לכלים קטנים, אין צריך אלא כדי שיתכסו במים.
ובציר מרביעית, גמרא גמירי לה דלא חשיב למיהוי מקוה.
וכיון דבעלמא מדאורייתא לא מיטמו, ורבנן הוא דבטלו רביעית דמקוה, שלא יטבילו כלים בפחות מארבעים סאה.
כדאמרינן בנזיר (לח, א) עשר רביעיות הן, ופרכינן והא איכא רביעית דמקוה? ומשנינן בר מינה דההיא. דבטלו רבנן, בפרק שלשה מינין.
ותניא נמי, "זה הכלל כל שאדם טובל בו ידים וכלים, טובלים בו".
וגזרו טומאה אף על המשקין שבקרקע, כל כמה דהוי בציר מארבעים סאה.
והכא גבי מטבחיא, אוקמוה אדאורייתא, וטהורים:
א"ר פפא, אפילו למ"ד טומאת משקין דאורייתא, משקי בית מטבחיא הלכתא גמירי לה.
הלכתא גמירי לה - מסיני, דלא מיטמאו:
א"ל רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא.
ואלא הא דאמר ר"א, "אין טומאה למשקין כל עיקר.
תדע שהרי העיד [ר' יוסי] בן יועזר איש צרידה על משקי בית מטבחיא דכן".
ואי הלכתא גמירי לה, מי גמרינן מינה?
מי גמרינן מינה - דטומאת שאר משקין לאו דאורייתא?
הא אמרת אפילו היא דאורייתא, גמירי בהני דטהורין, והיכי מייתי ר' אליעזר טעם למילתיה מהכא?:
א"ל רבינא לרב אשי.
והא ר"ש דאמר, "טומאת משקין דאורייתא".
דתניא, "ר' יוסי ור' שמעון אומרים, לכלים, טהורין.
לאוכלין, טמאין".
והכא קאמר [רבי] שמעון, "בכלים, טמאין.
בקרקע, טהורין".
ואי הלכתא היא, מה לי בכלים מה לי בקרקע?
והא ר' שמעון - דמשום דסבירא ליה טומאת משקין דאורייתא קאמר הכא, בכלים טמאין.
משום דבשאר משקין דאורייתא, ובקרקע הוא דטהורין.
משום דגבי שאר משקין דרבנן.
אלמא לאו הלכה למשה מסיני הוא, וקשיא לרב פפא?
דאי הלכתא היא, מה לי בכלים, דגבי שאר משקין דאורייתא, מה לי בקרקע:
קשיא.
"קשיא" גרסינן.
הא דרב פפא לאו מילתא היא.
וכי אמרה, לאו אדעתיה.
ולא היה זכור למשניות הללו:
אמר רב פפא, הא דאמרת בקרקע טהורין.
לא שנו אלא מים,
אמר ר' פפא הא דאמרת - לר' שמעון' בקרקע טהורין' לא שנו אלא מים, דאיכא שם מקוה עליהן במחובר:
אבל דם לא.
אבל דם - אין בו חילוק בין קרקע לכלים.
דטומאה דידיה דאורייתא אף בקרקע.
ולר' שמעון כי איתמר, "דכן" דיוסף בן יועזר, אמים לחודייהו איתמר, דהוי רביעית, כדפרשינן:
ומים נמי לא אמרן, אלא דהוי רביעית, דחזי להטביל ביה מחטין וצינורות.
צינורות - שטווין בהם זהב:
אבל לא הוי רביעית, טמאין:
אבל לית בהו רביעית - דמדאורייתא לא חזו למקוה, ומדאורייתא טמאין אף במחובר, הכי נמי טמאין.
ודקיימא לן שיעור טומאת משקין ברביעית, הני מילי לטמא אחרים, אבל לעצמן טמאין בכל שהן.
כדתנן בטהרות (פרק שלישי משנה ג) ומייתינן לה בגמרא דכל שעה (לג, ב), "טמא מת שסחט כו', כיון שיצתה טפה ראשונה נטמאת בכביצה":
אמר מר, רבי יהודה אומר לכל טמא.
אמר מר ר' יהודה אומר - גבי ספק משקה לטמא אחרים, לכל טמא, ואפילו לכלים.
אלמא ודאי נגיעתן מטמא כלים מדאורייתא.
מדמטמינן ספק דידהו:
למימרא דסבר רבי יהודה, טומאת משקין לטמא טומאת כלים דאוריית'?
והתנן, "כל הכלים שיש להן אחורים ותוך,
שיש להם אחורים ותוך - שראויין להשתמש בהן בתוכן ובאחוריהן:
כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין.
מרצופין - של עור:
נטמא תוכו, נטמא גבו.
נטמא גבו, לא נטמא תוכו.
א"ר יהודה, במה דברים אמורים שנטמאו מחמת משקין,
שנטמאו במשקין - דטומאתן לאו דאורייתא לכלים, ורבנן הוא דגזור בהו, משום משקה זב וזבה, שהן אב הטומאה.
ועבדי בהו רבנן היכירא, שאם נטמא גבו, לא נטמא תוכו.
כי היכי דלידעי דהך טומאה לאו דאורייתא.
דלא לשרפו עליה תרומה וקדשים.
כדאמרינן בבכורות (לח, א) בעדותו של חזקיה אבי עקש:
אבל נטמאו מחמת שרץ,
אבל מחמת שרץ - דטומאתן דאורייתא:
נטמא תוכו נטמא גבו, נטמא גבו, נטמא תוכו".
ואי סלקא דעתך טומאת משקין לטמא כלים דאורייתא, מה לי נטמא מחמת משקין, מה לי נטמא מחמת שרץ?
אמר רב יהודה אמר שמואל, חזר בו ר' יהודה.
חזר בו ר' יהודה - מההיא דלעיל:
רבינא אמר, לעולם לא הדר.
הא במשקין הבאין מחמת ידים.
הא במשקין הבאין מחמת ידים - שגזרו חכמים טומאות שניות על ידים סתם, וגזרו עליהן שיטמאו משקין להיות תחלה, וההיא דרבנן הוא:
הא במשקין הבאין מחמת שרץ.
אי הכי, אדתני "במה דברים אמורים שנטמאו מחמת משקין".
ליפלוג וליתני בדידה.
"במה דברים אמורים במשקין הבאין מחמת ידים, אבל במשקין הבאין מחמת שרץ, נטמא תוכו, נטמא גבו, נטמא גבו, נטמא תוכו".
אי הכי - הא דתני, "אבל נטמאו מחמת שרץ וכו'", דלא אשכח נטמא גבו נטמא תוכו אלא בנגעו בשרץ עצמו, לישמעינן אפילו משקין:
אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא, חזר בו רבי יהודה.
איבעיא להו, מכלים הוא דהדר ביה, אבל באוכלין כרבי יוסי ורבי שמעון סבירא ליה.
אבל באוכלין - כר' יוסי ור' שמעון סבירא ליה, דמשקין מטמאין אוכלין מדאורייתא:
או דילמא, לגמרי הדר ביה, כרבי מאיר?
כר' מאיר - דאמר לא מיטמא אפילו אוכלין, אלא מדרבנן:
אמר רב נחמן בר יצחק, תא שמע.
"פרה ששתתה
פרה - של זבח או של חולין:
מי חטאת,
ששתתה מי חטאת - ושחטוה בעודן במעיה:
בשרה טמא.
בשרה טמא - שמקבלת טומאה מהן.
דמי חטאת מטמאין אפילו אדם וכלים.
כדכתיב (במדבר יט, ) "והנוגע במי הנדה וגו'":
רבי יהודה אומר,