אף ידי קידוש לא יצאו.
אלא לרב, למה ליה לקדושי בביתיה?
כדי להוציא בניו ובני ביתו.
ושמואל, למה לי לקדושי בבי כנישתא?
לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא.
ואזדא שמואל לטעמיה.
דאמר שמואל, "אין קידוש אלא במקום סעודה".
סבור מינה, הני מילי מבית לבית, אבל ממקום למקום בחד ביתא לא.
אמר להו רב ענן בר תחליפא, זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל, ונחית מאיגרא לארעא, והדר מקדש.
ואף רב הונא סבר, אין קידוש אלא במקום סעודה.
דרב הונא קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא, ועיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה בריה, דהוה שרגא, וקדיש וטעים מידי.
אלמא קסבר, אין קידוש אלא במקום סעודה.
ואף רבה סבר, אין קידוש אלא במקום סעודה.
דאמר אביי, כי הוינא בי מר, כי הוה מקדש, אמר לן "טעימו מידי, דילמא אדאזליתו לאושפיזא, מתעקרא לכו שרגא, ולא מקדש לכו בבית אכילה, ובקידושא דהכא לא נפקיתו, דאין קידוש אלא במקום סעודה".
איני?
והאמר אביי, כל מילי דמר הוה עביד כרב, לבר מהני תלת דעביד כשמואל.
מתירין מבגד לבגד.
ומדליקין מנר לנר.
והלכה כר"ש בגרירה.
דתניא, "ר"ש אומר, גורר אדם מטה כסא וספסל בשבת, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ"?
כחומרי דרב הוה עביד, כקולי דרב לא הוה עביד.
ור' יוחנן אמר, אף ידי יין נמי יצאו.
ואזדא ר' יוחנן לטעמיה.
דא"ר חנין בר אביי א"ר פדת אמר ר' יוחנן, אחד שינוי יין,