אלכפול - יכפול.
לכפול - כל ההלל:
לכפול. את ההלל:
לפשוט - יפשוט. לברך אחריו - יברך. הכל כמנהג המדינה.
אמר אביי: לא שנו אלא לאחריו, אבל לפניו [מצוה] לברך.
דא"ר יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן.
מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא?
א"ר נחמן בר יצחק: דכתיב: (שמואל ב יח, כג) וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבור את הכושי.
אביי אמר מהכא: (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם.
איכא דאמרי מהכא: (מיכה ב, יג) ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם.
תניא. רבי כופל בה דברים.
מאי מוסיף?
אמר אביי: מוסיף לכפול מאודך למטה.
דרש רב עוירא: זימנין א"ל משמיה דרב, וזימנין א"ל משמיה דרב (אשי).
מאי דכתיב: (בראשית כא, ח) ויגדל הילד ויגמל?
עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק.
לאחר שאוכלין ושותין, נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך. ואומר להן: איני מברך - שיצא ממני ישמעאל.
אומר לו ליצחק: "טול וברך".
אומר להן: "איני מברך - שיצא ממני עשו".
אומר לו ליעקב: "טול וברך".
אומר להם: "איני מברך - שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי".
אומר לו למשה: "טול וברך".
אומר להם: "איני מברך - שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל. לא בחיי ולא במותי".
ולא במותי. שנקבר מול בית פעור. ולא זכו עצמותיו ליכנס בארץ, כעצמות יוסף שנקברו בארץ. כדכתיב: (יהושע כד) ואת עצמות יוסף קברו בשכם. והיינו דכתיב: (דברים ד) כי אנכי מת בארץ הזאת בחוצה לארץ אינני עובר את הירדן אפילו לאחר מיתה לא יעברו עצמותי את הירדן:
אומר לו ליהושע: "טול וברך".
אומר להן: "איני מברך - שלא זכיתי לבן".
דכתיב: "יהושע בן נון" (דברי הימים א ז, כז) נון בנו יהושע בנו.
נון בנו וגו' - ממשפחת אפרים בן יוסף חשיב ואזיל עד יהושע ולא משכח ברא ליהושע:
נון בנו יהושע בנו. ממשפחת אפרים חשיב בדברי הימים עד יהושע ולא משכח קרא ברא ליהושע:
אומר לו לדוד: "טול וברך".
אומר להן: "אני אברך, ולי נאה לברך".
שנאמר: (תהלים קטז, יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא":
מתני' באין מפטירין אחר הפסח אפיקומן:
רש"י, רשב"ם [מבואר באריכות]
מפטירין - לשון הנפטר מחבירו, כשנפטרין מן הסעודה, מביאין מיני המתיקה:
מפטירין. לשון הנפטר מחבירו. כלומר כשנפטרין מן הסעודה - אין מסיימין אותה באפיקומן. ובגמרא מפרש:
גמ' מאי אפיקומן?
אמר רב: שלא יעקרו מחבורה לחבורה.
אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה. אחר שאכלו הפסח בחבורה, לא ילכו בחבורה אחרת לאכול, לא פת ולא שום דבר - גזירה דילמא אתי למיכל את הפסח בשני מקומות. ואנן תנן סתמא כר''י בכיצד צולין: (לעיל דף פו.) דפסח נאכל בשתי חבורות, ואין האוכל אוכל הפסח בשני מקומות. והך מילתא דרב אוקמיה התם בשעת אכילה. אבל לאחר אכילה יכול ליעקר לומר הלל בחבורה אחרת. ולא קפיד אלא לאכול בב' מקומות. אבל לאכול דברים אחרים במקומן הראשון - שרי רב. ובלבד שלא יעקור לאוכלן עם חבורה אחרת. והיינו דפליג עליה שמואל ורבי יוחנן. ואמרי: כל דבר אסור לאכול אפילו בחבורתו ראשונה. וליכא לפרושי שלא יעקרו מחבורה לחבורה דלאחר שאכלו קצת מן הפסח לא יאכלו ממנו בחבורה אחרת. דהא סתם לן תנא בכיצד צולין (שם) וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו עד שמגיע אצל חבורתו. ותרי סתמי למה. ולרב הכי משמע ליה אפיקומן אפיקו מנייכו הוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר:
ושמואל אמר: כגון אורדילאי לי, וגוזלייא לאבא.
ארדילאי לי - כגון אני שרגיל לאכול כמהין ופטריות לאחר סעודתי:
וגוזליא לאבא - לרב שהיה רגיל לאכול גוזלים לאחר סעודתו. ולשון אפיקומן: הוציאו והביאו מיני מתיקה:
כגון ארדילאי לי וגוזליא לאבא. לרב. דשמואל הוה רגיל לאכול בקינוח סעודה כמהין ופטריות. ורב רגיל לאכול אחר סעודתו גוזלות. ולשון אפיקומן הוציאו והביאו מיני מתיקה. ואתא שמואל למימר דלא מיבעיא שלא יעקור מחבורתו לחבורה אחרת, אלא אפילו בחבורתו אסור לאכול כלום אחר הפסח, שלא יאבד ממנו טעם הפסח. ולפי שדינו ליאכל בסוף על השבע. וכן כל קרבנות. כדכתיב: (במדבר יח) למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין:
אבא. כך שמו של רב. אלא בכבוד קורין אותו רב בבבל הכי, כמו שקורין לרבי יהודה הנשיא בארץ ישראל רבינו. וכן מוכיח בשחיטת חולין (דף קלז:) דאמרי': "מאן ריש סידרא בבבל אבא אריכא", וברב מיירי. שהיה רב ארוך בדורו. כדאמרינן במסכת נדה (דף כד:). ורבי יוחנן כשמואל סבירא ליה, אלא שהיה רגיל באלו בקינוח סעודה:
ורב חנינא בר שילא ורבי יוחנן (אמר): כגון תמרים קליות ואגוזים.
תניא כוותיה דרבי יוחנן. "אין מפטירין אחר הפסח, כגון תמרים קליות ואגוזים".
אמר רב יהודה אמר שמואל: גאין מפטירין אחר מצה אפיקומן.
אין מפטירין אחר מצה אפיקומן - שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה, זכר למצה הנאכלת עם הפסח. וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה, אותה שלאחר אכילה. ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה. (הואיל ו) [אע"פ שאינה] באה לשם חובה. כדאמר רב חסדא לעיל (דף קטו.) גבי מרור: דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו? הכי נמי גבי מצה. הלכך תרוייהו מברך ברישא. והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה, אבל לא מרור, דלאו חובה הוא:
אין מפטירין אחר המצה אפיקומן. שצריך לאכול מצה בגמר סעודתו, זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה. וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובה. ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה אע''פ שאינה לשם חובה כדאמר רב חסדא לעיל גבי מרור דלאחר שמילא כריסו ממנו היאך חוזר ומברך עליו הלכך מברך אתרוייהו ברישא והדר אכיל מצה באחרונה. ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר, שלא לשכח טעמה. ובמצה בזמן הזה מיירי דליכא פסח בהדה. דאי בזמן דאיכא פסח הא בהדיא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, והיינו אחר פסח ומצה הנאכלת עמו:
תנן: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אחר הפסח הוא דלא,
אחר הפסח הוא דלא. אכיל, בזמן דאיכא פסח, דאין אוכלין אפיקומן אחר הפסח והמצה שעמו:
אבל לאחר מצה מפטירין?
אחר מצה. בלא פסח מפטירין:
לא מיבעיא קאמר.
לא מיבעיא אחר מצה דלא נפיש טעמייהו, אבל לאחר הפסח דנפיש טעמיה, ולא מצי עבוריה לית לן בה.
קמשמע לן.
נימא מסייע ליה: "הסופגנין
סופגנין. רקיקין העשויין כספוג מתוך שעיסתן רכה אין תורת לחם עליהן ואנן בעינן לחם דכתיב (דברים טז) לחם עוני:
והדובשנין
דובשנין. מטוגנין בשמן ודבש ואינו לחם עוני אלא לחם עשיר:
והאיסקריטין - אדם ממלא כריסו מהן. ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה".
באחרונה אין
תוספות
אבל לפניו מצוה לברך. לפי מה שפירש לעיל דהפסוקים לא הוו הפסק וברכה אחרונה היא חתימת הראשונה לא יתכן כאן דאיך יברך לפניו ולא יחתום אחריו מהר"י:
אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה. רב מוקי למתניתין כדר' יהודה דסבר דאין הפסח נאכל בשני מקומות והכי אוקימנא סתמא פרק כיצד צולין (לעיל ד' פו.) שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם ואוכלין ואלו הופכין פניהם ואוכלין והשמש באמצע פירוש משום היכרא וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו עד שמגיע אצל חבורתו ומוקי לה בגמרא כרבי יהודה והיינו דוקא בפסח אבל מצה לא אשכחן בשום דוכתא דליתסר בשתי מקומות ואי משום דאתקש לפסח להא על כרחיך לא איתקש דאי לא תימא הכי ליפרך ממתני' לרב דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הא אחר מצה מפטירין ולא מצי לשנויי כדמשני לשמואל דלגבי שני מקומות לא הוי רבותא פסח טפי ממצה אלא ודאי רב לא איירי אלא בפסח והא דקאמרינן לקמן אביי הוה יתיב קמיה דרבה והוה קא מנמנם פי' הקונטרס לקמן אע"ג דלא הוי בזמן הפסח הא איתקש מצה לפסח ולא נהירא ובירושלמי מפרש לה גבי תענית דאמרינן פ"ק דתענית ישן אסור לאכול ולא שנו . אלא ישן ממש אבל מתנמנם לא ורבה הוה מתנמנם ובעי למיסר בתר הכי וקמייתי ראיה מפסח דכי היכי דפסח לא חשיב נמנום בעלמא כשינה מעליא לענין שני מקומות ה"נ לא חשיב נמנום לענין תענית דלמחר לאיתסורי באכילה בתר הכי:
קו ב ג מיי' פ"ח מהל' מצה הלכה ט , סמ"ג עשין עא , טור ושו"ע או"ח סי' תעח סעיף א: