ודלמא לא עייל כלל - ואפילו לא התחילו להתבשל בשביעית קאמר רחמנא מצות שביעית לימשך איסורה עד חג הסוכות מלחרוש ולקצור:

לא ס"ד - דלשתעי קרא אלא כשהביאו שליש דמוכח קרא אחרינא:

וחג האסיף בצאת השנה מאי חג האסיף - אילימא דההוא שם סוכות ומשום דבא בזמן אסיפה למה לי דכתב בחד קרא תרי זימני הא כתיב בההוא קרא גופיה באספך את מעשיך:

אלא מאי אסיף קציר - וה"ק וחג אשר הוא באספך את מעשיך מן השדה אסיף אשר אתה קוצר בו אינו משנה הנכנסת אלא משנה היוצאת ולמדך כאן שקציר החג הולך אחר שנה  שעברה וקים להו לרבנן שאמרו התבואה אחר שליש דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה:

וקא קרי ליה בצאת השנה - שהיא משנה היוצאת אלמא תבואה אחר שליש:

וקים להו לרבנן - בתמיה וכי בקיאין הן בטיב גידול התבואה לדעת שאין התבואה ראויה לקצור בחג אא"כ הביאה שליש בשנה שעברה:

לא תפיק נפשך בר מהלכתא - לפקפק בשיעור חכמים:

כל מדותם כך הוא - מצומצמת:

חסר קורטוב - מדה קטנה מאד אחד מח' בשמינית בלוג:

כביצה אוכלים - וקים להו לרבנן שאין בית הבליעה מחזיק לא פחות ולא יותר מביצת תרנגולת וכתיב בטומאת אוכלין (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת:

שלשה טפחים על שלשה טפחים מטמאים מדרס - שיערו חכמים שכשיעור הזה ראוי לישיבה:

לאו מילתא היא דאמרי - שהקשתי לומר וקים להו רבנן בין שליש לפחות משליש דודאי קים להו:

דעייל ביד נכרי - שנתבשל עד שלא באו לארץ:

קצירכם - ראשית קצירכם ומשראוי לקצור היא קרויה קציר:

ממחרת הפסח - הוא יום הקרבת העומר ממחרת יום הראשון של פסח:

ודלמא עייל ולא קים להו - מסקנא דמילתיה דר' ירמיה הוא ואי ס"ד לא קים להו דלמא עייל ביד נכרי ולא הוה קים להו:

ה"נ - גבי תבואה הנקצרת בחג:

קים להו - שהביאה שליש לפני ר"ה:

ודלמא לא עייל כלל - בדקו עד שמצאו מתבואה עד שלא התחילה ליבשל כלל וממנו הביאו:

ארץ צבי - מה צבי קל ברגליו מכל החיות אף א"י קלה לבשל פירותיה מכל הארצות הכי מפרש לה במס' כתובות בפרק בתרא (דף קיב.):

מי מצית אמרת דהאי אסיף קציר - דקאמרת דהאי אסיף יתירא למידרשיה לשון קציר הוא:

והא כתיב - בעלמא באספך מגרנך ומיקבך:

ואמר מר - שלמדך הכתוב לעשות סכך של סוכה בפסולת גורן ויקב כגון קשין וזמורות דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ והאי חג האסיף נמי דקאמרת יתירא הוא משום  דכתיב גבי באספך את מעשיך לאו יתירא הוא אלא זהו שם החג על שם שהסוכה מסוככת בפסולת גורן ויקב וה"ל כמאן דכתב וחג הסוכות בצאת השנה באספך מעשיך בזמן שהאדם אוסף אל הבית תבואה שבשדות:

הא מילתא הוה בידן - היינו סבורין שנלמוד מכאן שהתבואה אחר שליש:

ואתא ר' חנינא שדא ביה נרגא - לומר דהאי אסיף שפיר משתמע בלישנא דקרא ולאו יתירא הוא:

ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש - שעשתה כשהיא בשליש בישולה: