ולא אסבר להו אפיה.
לא אסבר להו אפיה - לא החזיר להם פניו:
בפניא
בפניא - לפנות ערב כשהלך לביתו:
כי הוה מנקט ציבי - דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא.
כולה אורחא - לא סיים מסאני. כי מטי למיא - סיים מסאניה.
כי מטא להיזמי והיגי - דלינהו למניה.
דלינהו למניה - הגביה בגדיו אחר כתיפיו כדי שלא יקרעו:
כי מטא למתא - נפקא דביתהו לאפיה כי מיקשטא.
כי מיקשטא - בתכשיטין:
כי מטא לביתיה - עלת דביתהו ברישא והדר עייל איהו והדר עיילי רבנן.
יתיב וכריך ריפתא.
ולא אמר להו לרבנן: תו כרוכו.
פלג ריפתא לינוקי - לקשישא חדא ולזוטרא תרי.
אמר לה לדביתהו ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו.
ניסק לאיגרא וניבעי רחמי
לאיגרא - עלייה:
אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא ולא נחזיק טיבותא לנפשין.
סקו לאיגרא - קם איהו בחדא זויתא ואיהי בחדא זויתא.
זויתא - זוית:
קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו.
מזויתא דדביתהו - מאותו הרוח שאשתו שם עלו העבים תחלה שהיא נענית תחלה:
כי נחית אמר להו אמאי אתו רבנן?
אמרו ליה שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא.
אמר להו ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה.
אמרו ליה ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא, אלא לימא לן מר הני מילי דתמיהא לן.
מאי טעמא כי יהיבנא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה?
אמר להו שכיר יום הואי ואמינא לא איפגר.
לא אפגר - לא אתבטל ממלאכתי כמו יומא דמיפגרי רבנן (שבת דף קכט:):
ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה?
מ"ט דרת - מדוע נשאת הטלית על כתף אחת ולא נתת בכתף תחת המשאוי:
אמר להו טלית שאולה היתה, להכי שאלי ולהכי לא שאלי.
להכי שאלה לי - להתעטף בה:
ולהכי לא שאלה לי - להטיל עליה קוצין לקרעה:
מאי טעמא כולה אורחא לא סיים מר מסאניה, וכי מטי למיא סיים מסאניה?
אמר להו: כולה אורחא חזינא, במיא לא קא חזינא.
במיא לא חזינן - מה דאית בה ושמא ישכנו דג או נחש:
מ"ט כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה?
אמר להו זה מעלה ארוכה וזה אינה מעלה ארוכה.
מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא?
אמר להו: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת.
מאי טעמא עיילא היא ברישא והדר עייל מר אבתרה והדר עיילינן אנן?
אמר להו: משום דלא בדקיתו לי.
דלא בדקיתו לי - אם כשרים אם פריצים דאמר מר (במס' דרך ארץ רבה פ"ה) כל אדם יהי בעיניך כלסטים:
מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן איתו כרוכו?
משום דלא נפישא ריפתא, ואמינא לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם.
טובת הנאה חנם - דאינהו לא הוו קא אכלי דליכא ריפתא וקא מחזקינן בהו טובה חנם:
מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי?
אמר להו: האי קאי בביתא והאי יתיב בבי כנישתא.
ינוקא קאי בבי כנישתא - קמי רביה ולא אתי כולי יומא:
ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר לעננא דידיה?
משום דאיתתא שכיחא בביתא ויהבא ריפתא לעניי.
דאיתתא שכיחא בביתא - כל יומא וכי מיצטריך ענייא מידי אזלה ויהבה:
ומקרבא הנייתה.
ועוד דמקרבא הנייתה - שדבר אכילה היא נותנת לעני והוא בלא טורח ממה שהיתה נותנת מעות ויטריח העני עד שיקנה:
[ואנא יהיבנא] זוזא ולא מקרבא הנייתיה.
אי נמי
אי נמי - אהכי קדים ענני דידה:
הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן
משום ביריוני - בורים עמי הארץ:
[אנא] בעי רחמי דלימותו. והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא - [ואהדרו].
חנן הנחבא בר ברתיה דחוני המעגל הוה - כי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן ינוקי דבי רב לגביה
ינוקי דבי רב - להמריך לבו ויתכוין בתפלתו:
ונקטי ליה בשיפולי גלימיה
בשיפולי - בשולי בגדיו:
ואמרו ליה: אבא אבא הב לן מיטרא.
אבא אבא - כך רגילים לקרותו כיתום שאמר אבי אבי:
אמר לפני הקב"ה: רבש"ע עשה בשביל אלו שאין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא לאבא דלא יהיב מיטרא.
שאין מכירין - בין חוני לאבא - כסבורין עלי שאני אביהן:
ואמאי קרי ליה חנן הנחבא?
מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא.
ה"נ שהיה מחבא - ולא גרסי' שהיה מחבא בבית הכסא. כי הוה בעי רחמי אמיא היה מחבא עצמו מרוב ענוה. ומאן דגרס: "בית הכסא" - כלומר מתחבא בבגדיו כשהוא נכנס להסך את רגליו מרוב צניעות:
אמר ליה רבי זריקא לרב ספרא תא חזי [מה] בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל.
חסידי דבבל רב הונא ורב חסדא - כי הוה מצטריך עלמא למיטרא אמרי ניכניף הדדי וניבעי רחמי - אפשר דמירצי הקדוש ברוך הוא דייתי מיטרא.
רב הונא ורב חסדא - חסידי דבבל מפרסמין את הדבר ושל ארץ ישראל צנועין ולא מודיעין שבא המטר בשבילם:
תא ליכניף אהדדי - אלמא משום חד מינייהו לא אתי מיטרא:
תקיפי דארעא דישראל - כגון ר' יונה אבוה דרבי מני.
תקיפי דארץ ישראל רבי יונה - וקא חזינן דמחמתיה אתי מיטרא:
כי הוה מצטריך עלמא למיטרא הוה עייל לביתיה, ואמר להו: הבו לי: גואלקי, ואיזיל ואייתי לי בזוזא עיבורא.
ואייתי בזוזא עיבורא - דגן. משום כפנא. שאפילו לבני ביתו לא היה מודיע:
כי הוה נפיק לברא - אזיל וקאי בדוכתא עמיקתא. דכתיב: (תהילים קל) ממעמקים קראתיך ה', וקאי בדוכתא צניעא, ומכסי בשקא ובעי רחמי - ואתי מיטרא.
כי הוה אתי לביתיה אמרי ליה: אייתי מר עיבורא.
אייתי לן מר מעיבורא - דבעית למיזבן:
אמר להו: אמינא הואיל ואתא מיטרא השתא רווח עלמא.
רווחא עלמא - דליהוי שובע. ואהכי לא זבני ביוקרא דהשתא:
ותו רבי מני בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה - אישתטח על קברא דאבוה.
אמר ליה: אבא אבא הני מצערו לי.
יומא חד הוו קא חלפי התם
הוו קא חלפי - דבי נשיאה:
אינקוט כרעא דסוסוותייהו
אינקוט - נדבקו בקרקע שעל גבי מערה ולא היו יכולין לזוז ממקומן:
עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה.
ותו, רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב.
אמר ליה: עתירי דבי חמי קא מצערו לי.
עתירי דבי חמי - עשירים של בית חמי:
אמר: ליענו - ואיענו.
ליענו - יהיו עניים:
אמר: קא דחקו לי.
קא דחקי לי ליתן להן פרנסה:
אמר: ליעתרו - ואיעתרו
אמר: לא מיקבלי עלי אינשי ביתי.
לא מקבלי עלי אינשי ביתי - אין אשתי מקובלת עלי שאינה יפה:
א"ל: מה שמה?
חנה.
תתייפי חנה - ונתייפת.
אמר ליה: קא מגנדרא עלי.
מגנדרא - מתגדלת עלי מתוך גבהות יופיה. מגנדרא מלשון מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו (חולין דף ז.):
א"ל: אי הכי תחזור חנה לשחרוריתה.
וחזרה חנה לשחרוריתה.
הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב.
אמרו ליה: ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא.
אמר להו: עמי היתה ושלחתיה.
עמי היתה ושלחתיה - דבר זה היה בידי שכל מה שאני מבקש היו נותנין לי ועכשיו אין תפלתי מקובלת כל כך:
רבי יוסי בר אבין: הוה שכיח קמיה דר' יוסי דמן יוקרת.
דמן דיוקרת - מקום:
שבקיה, ואתא לקמיה דרב אשי