צורת הדף באתר היברובוקס

דף ל,ב גמרא בין תנור לכיריים ואוכל ושותה עליה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו תנן התם מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום ת"ח בטלים רשב"ג אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם תניא נמי הכי רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענה תניא אידך רשב"ג אומר כל האוכל ושותה בט' באב כאילו אוכל ושותה ביוה"כ ר"ע אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם וחכ"א כל העושה מלאכה בט' באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה שנא' (ישעיהו סו) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה תניא נמי הכי כל האוכל בשר ושותה יין בט' באב עליו הכתוב אומר (יחזקאל לב) ותהי עונותם על עצמותם: רבי יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים: תניא אמרו לו לרבי יהודה לדבריך עוברות ומניקות מה תהא עליהן אמר להם אף אני לא אמרתי אלא ביכול תניא נמי הכי מודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול ומודים חכמים לרבי יהודה ביכול מאי בינייהו איכא בינייהו שאר מטות כדתניא כשאמרו לכפות המטה לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות כולן הוא כופה אמר רבא הלכתא כתנא דידן ולא הודו לו חכמים כל עיקר:

א"ר שמעון ב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:

בשלמא יוםהכפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה. יום שניתנו בו לוחות האחרונות.

שניתנו בו לוחות אחרונות - שבשבעה עשר בתמוז ירד משה מן ההרתחלה. ושיבר את הלוחות.

ובשמונהעשר טחן את העגל, ודן את הפושעים, ועלה למרום.

נשתההשם שמונים יום.

ארבעיםיום עמד בתפלה. דכתיב, (דברים ט) "ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעיםלילה". וארבעים יום עמד כבראשונה.

חשובמשבעה עשר בתמוז עד יום הכפורים, והוו להו שמונים יום.

שניםעשרה שנשתיירו מתמוז, דהוא חסר. ושלשים דאב. ותשעה ועשרים דאלול. הרי אחד ושבעים.ותשעה דתשרי. הרי שמונים יום.

ולילצום, השלים כנגד לילו של שבעה עשר תמוז, דלא הוה בחושבניה. דהא נפק ליה כבר בשעהשעלה.

השתאהוי להו שמונים שלמין. לילה ויום.

ובוקריום כפור ירד. שהוא עשרה בתשרי. ואותו היום נקבע ליום כפור. להודיע שמחל. "וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".

ועלכן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי. כך שמעתי:

אלא ט"ו באב, מאי היא?

אמררב יהודה אמר שמואל, יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.

שהותרו שבטים לבא זה בזה - דרחמנא אמר, "וכל בת יורשת נחלה"וגו'. (במדבר לו).

וכתיב,(שם) "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל".

ועמדווהתירו דבר זה בחמשה עשר באב:

מאי דרוש?

(במדברלו) "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" וגו'. דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' - "זה", מיעוט הוא. כלומר, לא יהיה דבר זה נוהג, אלא בדור זה. בדור של בנות צלפחד:

אמררב יוסף אמר רב נחמן, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.

לבא בקהל - לישא נשים. לפי שנשבעו ישראל מלהינשא להם. כדכתיב בשופטים (כא):

שנאמר,(שופטים כא) "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה".

מאי דרוש?

אמררב, "ממנו", ולא מבנינו.

ממנו - מיעוט הוא.

דכתיב,"איש ממנו לא יתן בתו לבנימין". לא גזרו אלא מהם (ממנו), אבל מבניהם לאגזרו:

רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, יום שכלו בו מתי מדבר.

שכלו מתי מדבר - דתניא,"כל ארבעים שנה שהיו במדבר, בכל ערב תשעה באב, היה הכרוז יוצא ואומר, צאולחפור.

והיהכל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו.

שמאימות קודם שיחפור.

ולמחרהכרוז יוצא וקורא, יבדלו חיים מן המתים.

וכלשהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא.

וכלשנה היו עושין כן.

ובשנתארבעים שנה עשו.

ולמחרעמדו כולן חיים.

וכיוןשראו, כך תמהו! ואמרו, שמא טעינו בחשבון החדש?

חזרוושכבו בקבריהן בלילות, עד ליל חמשה עשר.

וכיוןשראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם. ידעו שחשבון חדש מכוון. וכברארבעים שנה של גזרה נשלמו.

קבעואותו הדור לאותו היום יום טוב:

[בעניןכלו מתי מדבר]

דאמרמר, עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה.

דאמר מר כו' - לפיכךיום טוב הוא:

לא היה הדבור עם משה - ביחוד וחיבה, דכתיב, "וידבר ה'אלי לאמר", "אלי" נתייחד הדיבור. ואף על גב דמקמי הכי כתיביקראי בהו, "וידבר"

איכאדאמרי, לא היה פה אל פה, אלא בחזיון לילה, גמגום:

שנאמר,(דברים ב) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי". אלי היההדבור.

עולא אמר, יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט עלהדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל.

ואמר

_________________________________________תוספות

כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם - כלומר באותה מלאכה שרגיל לעשותבתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם וחייב אדם לצער ולמעט בכבודו ובהנאותיו שאםהיה רגיל לשכב על שני כרים לא ישכב כי אם על אחד אבל עוברות ומניקות אינן חייבותכולי האי שאינם יכולות להצטער בעצמן ואוכלין סעודה המפסקת מבעוד יום וכן נמי ביוםהכפורים (נמי) צריך לסעוד מבע"י דתוספת יום הכפורים מן התורה כדכתיב (ויקראכג) מערב ועד ערב וכתיב בעצם היום הזה (שם) אבל מכל מקום אין לאסור לשתות משאכלסעודה מפסקת ועדיין הוי היום גדול כדמשמע בירושלמי דר' יוסי איקלע לבצרה אכל סעודהמפסקת אתא לגבי דריש כנישתא והוה סעיד אמר ליה ההוא ריש כנישתא והוה סעוד אצלי אמרליה אכלית ואפסקית אמר לו אשגח עלי דלא לימרון הדין גברא לא אשגח עליה אכל מכלעיגול פתית ואכל מכל תבשיל ותבשיל חד פת ושתה מכל חבית חד כסא והכי הלכתא אם עדייןהיום גדול לאחר שאכל סעודה המפסקת מותר לשתות אפילו ערב יוה"כ וכל שכן ערבתשעה באב:

אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא הודו לו חכמים - פירוש שאין צריך לכפות המטה והאידנאדחיישינן לכשפים לא עבדינן כפיית המטה ואפילו באבל:

יום שהותרו השבטים לבא זה בזה - פירוש דהיינו י"ט:

יום שבו כלו מתי מדבר - כדאמרי' (במדרשאיכה) כל ט' באב היו עושין קבריהן ושוכבין בתוכן, ולמחר הכרוז יוצא הבדלו החיים.

ואותההשנה שכלתה הגזרה קמו כולם.

והיוסבורים שמא טעו בחודש, עד שראו הלבנה מלאה. ואז ידעו שכלתה הגזרה. ועשו יו"ט.

ופרשב"ם,(בב"ב דף קכא.), כל המ' שנים לא היו מתים אלא בט' באב.

ובכלט' באב היו מתים כ"א אלף ופרוטרוט.

ומפרשהתם, דאותו פרוטרוט עולה למ' שנים ט"ו אלף.

וי"מ,שהיו מתים בכל יום, אך רוב המתים היו לעולם בתשעה באב.

ובחמשהעשר באב פסקה הגזרה, ולא מתו כלל. ועשו י"ט:

[בעניןכלו מתי מדבר]

 

· * *

א"ר שמעון ב"גלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:

Rabban Shimon ben Gamiliel said Israelhad no days as festive as the Fifteentsh of Av and Yom Kippur

בשלמא יום הכפורים, משוםדאית ביה סליחה ומחילה. יום שניתנו בו לוחות האחרונות.

Now,it is understandable that Yom Kippur is considered an espeically festive day,since it is a day of forgiveness and pardon, and also because it was --the day on which the Second Tablets of the Ten Commandments were given.

שניתנו בו לוחות אחרונות - שבשבעה עשר בתמוז ירד משה מן ההר תחלה.ושיבר את הלוחות.

ובשמונה עשר טחן את העגל,ודן את הפושעים, ועלה למרום.

נשתהה שם שמונים יום.

ארבעים יום עמד בתפלה.דכתיב, (דברים ט) "ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה". וארבעיםיום עמד כבראשונה.

חשוב משבעה עשר בתמוז עדיום הכפורים, והוו להו שמונים יום.

שנים עשרה שנשתיירו מתמוז,דהוא חסר. ושלשים דאב. ותשעה ועשרים דאלול. הרי אחד ושבעים. ותשעה דתשרי. הרישמונים יום.

וליל צום, השלים כנגד לילושל שבעה עשר תמוז, דלא הוה בחושבניה. דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה.

השתא הוי להו שמוניםשלמין. לילה ויום.

ובוקר יום כפור ירד. שהואעשרה בתשרי. ואותו היום נקבע ליום כפור. להודיע שמחל. "וניחם על הרעהאשר דבר לעשות לעמו".

ועל כן נקבע צום כפורבעשרה בתשרי. כך שמעתי:

Moses descended from Mount Sinai andbroke the First Tablets on the seventeenth of Tammuz. On theeighteenth he ground up the Golden Calf and sat in judgment of thosewho worshiped it. On the same day he ascended Mount Sinai and returned toHeaven, where he remained for eight days.

During the first forty days he entreatedGod to spare Israel (see Deuteronomy 9:18). Moses remained there another fortydays. after which he received tha Second Tablets. If we add the last twelvedays of Tammuz (which had twenty-nine days), the thirty days of Av, andtwenty-nine days of Elul, we arrive at a total of seventy-one days. .Hence, by the ninth of Tishrei eighty days had elapsed since his ascension.

However, since Moses had ascended the mountainduring the day of the eighteenth of Tammuz, afull eighty days had not elapsed. The following night (the night ofYom Kippur) completed the total of eight days and eighty nights. HenceMoses descended with the tablets on the morning of the tenth of Tishrei,Yom Kippur

The tenth of Tishrei was thereby established as aday of atonement, to publicize that God forgave the Jews for the sin of theGolden Calf and relented from punishing them as He had intended. For thatreason the fast day of Yom Kippur was fixed on the tenth of Tishrei

 

אלא ט"ו באב, מאי היא?

However,what is the significance of the fifteenth of Av, that it should be observed asa festive day?

אמר רב יהודה אמר שמואל, יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.

RavYehudah said in the name of Shmuel: This was the day that the tribes werepermitte to intermarry.

שהותרו שבטים לבא זה בזה - דרחמנא אמר, "וכל בת יורשתנחלה" וגו'. (במדבר לו).

וכתיב, (שם) "ולאתסוב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל".

ועמדו והתירו דבר זה בחמשהעשר באב:

The daughters of Tzelaphchadhad inquired of Mosses whether a daughter may inherit her father's propery ifshe ha no brothers, Moses, affirmative reply included verses 8-9 whichenjoin such a woman from marring into another tirbe

 

The Torah states (Numberes 36:8-9) :Every maiden who inherits property .... shall marry one from a family ofthe tribe of her father, so that ... an inheritance will not remove from onetirbe to another. These two verses teach that a woman who had inherited land wasprohibited from marrying out of her tribe, lest her real propertytransfer permanently to her husband's tribe upon her death. On thefifteenth of Av the sages arrived at the conclusion, based on anexegesis cited by the Gemara below, that this prohibition applied only tothe generation that entered Eretz Yisrael with Joshua..

 

מאי דרוש?

(במדבר לו) "זה הדבראשר צוה ה' לבנות צלפחד" וגו'. דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

זה הדבר אשר צוה ה' לבנותצלפחד וגו' - "זה",מיעוט הוא. כלומר, לא יהיה דבר זה נוהג, אלא בדור זה. בדור של בנות צלפחד:

 

אמר רב יוסף אמר רב נחמן,יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.

Rav Yosef said in the name of RavNachman: The fifteenth of Av was the day that the tribe of Benjaminwas permitted to marry into the congregation of Israel. h

This (is the law) is a restrictive phrase, eonnoting that the rulling applied only tothis generation, I.e. to the generation of the daughtes of Tzelphchad.

Thecontributin Amoraim did not dispute the validity of each other's explanantion.However, each only reported the traditionhtat he received from his teacher.

After theincident involvin the concubine of Givah, the Jews all swore not to give theirdaughters in marriage to member of the tribe of Benjamin . Subquently, on thefifteenth of Av, it was ruled that the oathtakers had meant to bind onlythemselves, but that the next generationwas frree tobetrothe teir daughter towhomever they wished.

 

לבא בקהל - לישא נשים. לפי שנשבעו ישראל מלהינשא להם.כדכתיב בשופטים (כא):

שנאמר, (שופטים כא)"ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה".

As it says "And each Isralite swore in Mitzpah,saying No man from among us shall give his daughter to Benjamin for awife". h

 

מאי דרוש?

What versewas interpreted in implying permission for subsequent generations to offertheir children in marriage to members of the tribe of Benjamin?

 

אמר רב,"ממנו", ולא מבנינו.

saidspecifically, from among us implying but not fromamog our children

From amongus in a resrictive phrase, limiting the terms of the oath to those who actuallytook the oath, but not to their chidrRav said: The oathtakers had

ממנו - מיעוט הוא.

דכתיב, "איש ממנו לאיתן בתו לבנימין". לא גזרו אלא מהם (ממנו), אבל מבניהם לא גזרו:

רבה בר בר חנה א"ריוחנן, יום שכלו בו מתי מדבר.

שכלו מתי מדבר - דתניא, "כל ארבעים שנה שהיו במדבר,בכל ערב תשעה באב, היה הכרוז יוצא ואומר, צאו לחפור.

והיה כל אחד ואחד יוצאוחופר לו קבר, וישן בו.

שמא ימות קודם שיחפור.

ולמחר הכרוז יוצא וקורא,יבדלו חיים מן המתים.

וכל שהיה בו נפש חיים היהעומד ויוצא.

וכל שנה היו עושין כן.

ובשנת ארבעים שנה עשו.

ולמחר עמדו כולן חיים.

וכיון שראו, כך תמהו!ואמרו, שמא טעינו בחשבון החדש?

חזרו ושכבו בקבריהןבלילות, עד ליל חמשה עשר.

וכיון שראו שנתמלאה הלבנהבחמשה עשר, ולא מת אחד מהם. ידעו שחשבון חדש מכוון. וכבר ארבעים שנה של גזרהנשלמו.

קבעו אותו הדור לאותו היוםיום טוב:

דאמר מר, עד שלא כלו מתימדבר לא היה דבור עם משה.

דאמר מר כו' - לפיכך יום טוב הוא:

לא היה הדבור עם משה - ביחוד וחיבה, דכתיב, "וידבר ה' אלילאמר", "אלי" נתייחד הדיבור. ואף על גב דמקמי הכי כתיבי קראיבהו, "וידבר"

איכא דאמרי, לא היה פה אלפה, אלא בחזיון לילה, גמגום:

שנאמר, (דברים ב)"ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי". אלי היה הדבור.

עולא אמר, יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל.

ואמר

_________________________________________תוספות

כל העושה מלאכה בתשעה באבאינו רואה סימן ברכה לעולם -כלומר באותה מלאכה שרגיל לעשות בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם וחייב אדםלצער ולמעט בכבודו ובהנאותיו שאם היה רגיל לשכב על שני כרים לא ישכב כי אם על אחדאבל עוברות ומניקות אינן חייבות כולי האי שאינם יכולות להצטער בעצמן ואוכלין סעודההמפסקת מבעוד יום וכן נמי ביום הכפורים (נמי) צריך לסעוד מבע"י דתוספת יוםהכפורים מן התורה כדכתיב (ויקרא כג) מערב ועד ערב וכתיב בעצם היום הזה (שם) אבלמכל מקום אין לאסור לשתות משאכל סעודה מפסקת ועדיין הוי היום גדול כדמשמע בירושלמידר' יוסי איקלע לבצרה אכל סעודה מפסקת אתא לגבי דריש כנישתא והוה סעיד אמר ליהההוא ריש כנישתא והוה סעוד אצלי אמר ליה אכלית ואפסקית אמר לו אשגח עלי דלא לימרוןהדין גברא לא אשגח עליה אכל מכל עיגול פתית ואכל מכל תבשיל ותבשיל חד פת ושתה מכלחבית חד כסא והכי הלכתא אם עדיין היום גדול לאחר שאכל סעודה המפסקת מותר לשתותאפילו ערב יוה"כ וכל שכן ערב תשעה באב:

אמר רבא הלכה כתנא דידן ולאהודו לו חכמים - פירוש שאין צריךלכפות המטה והאידנא דחיישינן לכשפים לא עבדינן כפיית המטה ואפילו באבל:

יום שהותרו השבטים לבא זהבזה - פירוש דהיינוי"ט:

יום שבו כלו מתי מדבר - כדאמרי' (במדרש איכה) כל ט' באב היו עושיןקבריהן ושוכבין בתוכן, ולמחר הכרוז יוצא הבדלו החיים.

ואותה השנה שכלתה הגזרה קמוכולם.

והיו סבורים שמא טעו בחודש,עד שראו הלבנה מלאה. ואז ידעו שכלתה הגזרה. ועשו יו"ט.

ופרשב"ם, (בב"בדף קכא.), כל המ' שנים לא היו מתים אלא בט' באב.

ובכל ט' באב היו מתיםכ"א אלף ופרוטרוט.

ומפרש התם, דאותו פרוטרוטעולה למ' שנים ט"ו אלף.

וי"מ, שהיו מתים בכליום, אך רוב המתים היו לעולם בתשעה באב.

ובחמשה עשר באב פסקה הגזרה,ולא מתו כלל. ועשו י"ט: