שמחה - אינה נוהגת אלא בזמנה.
שמחה - של מאכל ומשתה:
אמר רב: מגילה בזמנה - קורין אותה אפי' ביחיד.
בזמנה - בי"ד - מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד, קורין אותה אפילו ביחיד, דהכל קורין בו ואיכא פרסום נס:
שלא בזמנה - בעשרה.
שלא בזמנה - כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה- אין קורין אותה אלא בעשרה, דבעינן פרסום ניסא[1] :
רב אסי אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה - בעשרה.
ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה - מצוה לחזר אחר עשרה משום פרסומי ניסא. אבל אי לא אשכח עשרה - לא אמר רב אסי דלא ליקרי. שאין איסור קריאתה ביחיד אלא מצוה לקרותה בעשרה:
הוה עובדא[2], וחש ליה רב להא דרב אסי.
וחש ליה רב להא דרב אסי - וחזר על עשרה וקיבצן:
ומי אמר רב הכי?[3]
והאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: פורים שחל להיות בשבת - ערב שבת זמנם.
"ערב שבת זמנם"?! והא שבת זמנם הוא?
ערב שבת זמנם הוא - משמע, שהוא זמן הקבוע להו מימי אנשי כנסת הגדולה. מדלא קאמר: "מקדימין לערב שבת". להכי קשה ליה: והא שבת זמנם הוא, שהרי י"ד הוקבע לפרזים? אלא להכי נקט האי לישנא, דתשמע מינה, הואיל ותיקנו להן חכמי ישראל שאחר כנסת הגדולה להקדים משום דרבה, הרי הוא לנו כיום וזמן הקבוע מתחלה לכל דבריו, ואף על פי שהוא שלא בזמנן הוי כזמנן:
אלא לאו הכי קאמר: שלא בזמנם כזמנם - מה זמנם אפי' ביחיד, אף שלא בזמנם אפילו ביחיד.
לא. לענין מקרא מגילה בעשרה.
אלא מאי: "ערב שבת זמנם"?
לאפוקי מדרבי. דאמר: הואיל ונדחו עיירות ממקומן - ידחו ליום הכניסה".
הא קמ"ל: ד"ערב שבת זמנם הוא":
משנה
אי זו היא עיר גדולה? - כל שיש בה עשרה בטלנין[4].
פחות מכאן - הרי זה כפר[5].
באלו אמרו, מקדימין ולא מאחרין.
באלו אמרו - בזמנים של מגילה אמרו מקדימין אם חל י"ד בשבת:
אבל זמן עצי כהנים[6],
אבל זמן עצי כהנים והעם - האמור במס' תענית (דף כח.) שהיו משפחות של ישראל שקבוע להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה. ומביאין קרבן עצים עמהן. אם חל להיות בשבת - מאחרין ליום מחר. וכן תשעה באב שחל להיות בשבת. והוא הדין לי"ז בתמוז, ולעשרה בטבת. והאי דנקט תשעה באב - משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו, אבל שאר צומות אמרינן במסכת ראש השנה (דף יח:) רצו מתענין רצו אין מתענין:
ותשעה באב,
חגיגה,
וחגיגה - אם חל יום טוב בשבת - דוחין שלמי חגיגה למחר, שהרי יש לה תשלומין כל שבעה. וכן הקהל את העם שהיה בשנה ראשונה של שמטה, במוצאי יום טוב האחרון של חג. כדכתיב: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה" (דברים לא) כדאמרינן במסכת סוטה (דף מא.) "שהיה המלך קורא בתורה ספר משנה תורה". וכל העם חייבין לבוא ולהביא את טפם. כדכתיב: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף". ובשבת אי אפשר - ומעבירין אותו למחר. ובגמרא ירושלמי מפרש דהא דלא עבדינן ליה בשבת - מפני הבימה. כדתנן: "בימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה". ופרכינן התם: "וליעבדה מאתמול?" ומשני: "דחיקא ליה עזרה":
והקהל - מאחרין ולא מקדימין".
ולא מקדימין - טעמא מפרש בגמרא:
אע"פ שאמרו: "מקדימין ולא מאחרין" - מותרין: בהספד, ובתענית, ומתנות לאביונים.
א"ר יהודה: אימתי - מקום שנכנסין בשני ובחמישי.
אבל מקום שאין נכנסין לא בשני ולא בחמישי - אין קורין אותה אלא בזמנה:
גמרא
תנא: "עשרה בטלנין - שבבית הכנסת.":
עשרה בטלנין - שבבית הכנסת. שהן בטלים ממלאכתן, וניזונים משל צבור, כדי להיות מצויין בתפלה בבית הכנסת. דאמר מר במסכת ברכות: (דף ו:) "כיון שבא הקב"ה בבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה וכו'":
באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין: מאי טעמא?
אמר רבי אבא אמר שמואל - אמר קרא: "ולא יעבור".
ואמר רבי אבא אמר שמואל[7]: מנין שאין מונין ימים לשנים?
מנין שאין מונין ימים לשנים - כגון דאמר: קונם יין שאני טועם לשנה - מונה י"ב חדש מיום ליום. ואם נדר באחד בניסן - אסור עד אחד בניסן הבא. אע"פ שעדיין יש י"א יום שימות החמה יתירין על ימות הלבנה, או פעמים שאנו עושין חדשים חסרין:
שנא': (שמות יב, ב) "לחדשי השנה" - חדשים אתה מונה לשנים, ואי אתה מונה ימים לשנים.
ורבנן דקיסרי משום ר' אבא אמרו: מנין שאין מחשבין שעות לחדשים?
שעות לחדשים - כגון, האומר: זה גיטך אם לא באתי מכאן עד חדש זה, והיה חדש חסר, ובא משחשיכה ליום כ"ט - אין אומרים עדיין הוא בתוך החדש שהרי חדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה:
שנא': (במדבר יא, כ) "עד חדש ימים" - ימים אתה מחשב לחדשים, ואי אתה מחשב שעות לחדשים:
אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין:
תשעה באב - אקדומי פורענות לא מקדמי.
חגיגה והקהל, משום דאכתי לא מטא זמן חיובייהו.
אכתי לא מטא זמן חיובייהו - ואם יקדימוה, לא יצאו ידי חובתן. וכן עצי כהנים שקבוע להן זמן קבוע בנדרים:
תנא: "חגיגה, וכל זמן חגיגה, מאחרין".
בשלמא "חגיגה",
בשלמא חגיגה - דקתני: "מאחרים" אי איקלע בשבת:
דאי מיקלע בשבתא, מאחרינן לה לבתר שבתא.
אלא "זמן חגיגה" מאי היא?
אמר רב אושעיא, הכי קאמר, "חגיגה בשבת, ועולת ראייה אפילו ביו"ט דזמן חגיגה, מאחרין".
אפילו ביום טוב דזמן חגיגה הוא - שמותר להקריב שלמי חגיגה, ואפילו הכי מאחרין עולת ראייה עד חולו של מועד. והכי משמע לישנא דברייתא: חגיגה מאחרין, ועוד יש דבר אחר שהגיע זמנו מאחרין אותו יום אף שהוא זמן חגיגה, ואיזו? זו עולת ראייה. שהיא חובת רגל, כדכתיב: "לא יראו פני ריקם" (שמות מ) ואמרינן במסכת חגיגה: (דף ז.) "לא יראו פני ריקם בעולות וזבחים", ואפ"ה בי"ט לא קרבה. וב"ש היא, דאמרי: אין מקריבין בי"ט עולה היכולה לבא למחר ואפילו היא חובת הרגל:
מני ב"ש היא.
דתנן (ביצה יט, ב) "[ב"ש אומרים] מביאין שלמים ביו"ט,
מביאין שלמים בי"ט - שהן מאכל אדם בי"ט וכתיב אך אשר יאכל לכל נפש (שמות יב):
ואין סומכין עליהן,
ואין סומכין עליהן - שהסמיכה שבות היא דתנן (ביצה דף לו:) אלו הן משום שבות לא רוכבין על גבי בהמה ועל אלו שיקריבו בי"ט יסמכו מאתמול דלית להו לבית שמאי תכף לסמיכה שחיטה:
אבל לא עולות.
אבל לא עולות - אין מביאין דסברי לכם ולא לגבוה:
וב"ה אומרים, מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהן".
ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות - ומה אני מקיים לכם לכם ולא לנכרים:
רבא אמר, "חגיגה, כל זמן חגיגה מאחרין" טפי לא.
דתנן, "מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג והולך את כל הרגל כולו, ויום טוב האחרון של חג.
עבר הרגל, ולא חג, אינו חייב באחריותו.
רב אשי אמר, "חגיגה וכל זמן חגיגה, מאחרין",
כל זמן חגיגה - כל הרגל עד י"ט האחרון רשאי לשהותה:
רב אשי אמר חגיגה כל זמן שנאמרה בו חגינה מאחרין - אם באה בשבת ואפילו עצרת שאינה אלא יום אחד תשלומין יש לה כל שבעה ועדיין יש לה זמן ליקרב:
ואפי' עצרת דחד יומא, מאחרין.
דתנן, (חגיגה יז, ) "מודים, שאם חל עצרת להיות בשבת, שיום טבוח אחר השבת".
ומודין בעצרת שחל להיות בשבת - במסכת חגיגה (דף יז.) נחלקו בעצרת שחל להיות בערב שבת בית שמאי אומרים יום טבוח של עצרת אחר השבת ובית שמאי לטעמייהו דאמרי עולות אין מקריבין ביום טוב הלכך לא יקריבו עד לאחר שבת ובית הלל אומרים אין לה יום טבוח אין צריך להמתין ליום טבוח שהשלמים [ועולות] קריבין בי"ט ומודין בעצרת שחל להיות בשבת שאין עולת ראייה ושלמי חגיגה קריבין בשבת וממתין ליום טבוח של קרבנות היום לאחר השבת אלמא יש תשלומין לעצרת:
אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים.