כוותיה דרב פפי מסתברא.
דא"ר יהושע בן לוי: בהכ"נ מותר לעשותו בית המדרש.
ש"מ.
דרש בר קפרא: מאי דכתיב: וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש[1].
וישרף את בית ה' ואת כל בית גדול - בנבוזראדן כתיב:
בית ה' - זה בהמ"ק.
בית המלך - אלו פלטרין של מלך.
ואת כל בתי ירושלם - כמשמען.
ואת כל בית גדול שרף באש - ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי.
חד אמר: מקום שמגדלין בו תורה.
וחד אמר: מקום שמגדלין בו תפלה.
מ"ד תורה - דכתיב: (ישעיהו מב[2]) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
ומ"ד תפלה - דכתיב (מלכים ב ח) ספרה נא הגדולות אשר עשה אלישע.
ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד.
תסתיים
תסתיים - יש סימן:
דר' יהושע בן לוי הוא דאמר: מקום שמגדלין בו תורה.
דאמר ר' יהושע בן לוי: בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש
מותר לעשות בית המדרש - אלמא בית המדרש הוי בית גדול:
- ש"מ:
אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו':
איבעיא להו: מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש?
כיון דלא מעלי ליה - אסור.
או דלמא - כיון דליכא לעלויי עילוייא אחרינא - שפיר דמי.
תא שמע: אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים.
- ספרים הוא דלא, הא תורה בתורה שפיר דמי.
מתני' דיעבד.
כי קא מיבעיא לן לכתחלה
דיעבד - שמכרוהו כבר, כדקתני: מכרו תורה - ומשום הכי מותר ליקח בדמיו ספר תורה, שאם לאו מה יקחו מהם. כי קא מיבעיא לן למכור לכתחילה לכך:
ת"ש. גוללין ס"ת במטפחות חומשין
חומשין - ספר תורה שאין בו אלא חומש אחד:
וחומשין במטפחות נביאים וכתובים.
אבל לא נביאים וכתובים, במטפחות חומשין, ולא חומשין במטפחות ס"ת.
אבל לא נביאים וכתובים במטפחות ספר תורה - שמוריד המטפחות מקדושתן:
קתני מיהת: גוללים ס"ת במטפחות חומשין
במטפחות של חומשין - דקא מעלי להו למטפחות:
- מטפחות חומשין אין, מטפחות ס"ת לא.
אבל במטפחות ספר תורה לא - אלמא: אין משנין לכיוצא בה אלא למעלה הימנה:
אימא סיפא: ולא חומשין במטפחות ס"ת
אימא סיפא ולא חומשין במטפחות של ספר תורה - דהא ירידה היא:
- הא תורה בתורה ש"ד.
אלא מהא ליכא למישמע מינה.
תא שמע. מניחין ס"ת על גבי [3]תורה, ותורה ע"ג חומשין, וחומשין ע"ג נביאים וכתובים.
אבל לא נביאים וכתובים ע"ג חומשין, ולא חומשין על גבי תורה.
הנחה קאמרת? שאני הנחה דלא אפשר.
דאי לא תימא הכי: מיכרך היכי כרכינן? והא קא יתיב דפא אחבריה.
וקא מותיב דפא אחבריה - דף נגלל על חבירו:
אלא כיון דלא אפשר - שרי.
הכא נמי, כיון דלא אפשר - שרי.
ת"ש. דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משום רשב"ג: לא ימכור אדם ס"ת ישן ליקח בו חדש?
התם משום פשיעותא,
משום פשיעותא - שמא משימכור שוב לא יקנה, ומתוך כך יפסדו הדמים:
כי קאמרינן: כגון דכתיב ומנח לאיפרוקי - מאי?
כי קאמרינן דמנח לאיפרוקי - שכתוב כבר החדש בבית הסופר, ואינו מעוכב אלא לתת לו דמים:
ת"ש. דא"ר יוחנן משום ר"מ: אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה, ולישא אשה.
אלא ללמוד תורה - להתפרנס בו כשלומד תורה. וקס"ד דה"ה לקנות ספר תורה:
ש"מ: תורה בתורה שפיר דמי.
דלמא שאני למוד - שהלמוד מביא לידי מעשה.
אשה נמי - (ישעיהו מה) לא תהו בראה לשבת יצרה.
אבל תורה בתורה לא.
תנו רבנן. לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שאינו צריך לו.
שאינו צריך לו - שיש לו אחר:
יתר על כן ארשב"ג: אפי' אין לו מה יאכל, ומכר ס"ת או בתו - אינו רואה סימן ברכה לעולם:
אינו רואה סימן ברכה לעולם - באותן הדמים:
וכן במותריהן: אמר רבא: ל"ש אלא שמכרו והותירו,
שמכרו והותירו - מכרו אחד מן הקדושות הללו ולקחו ממקצת הדמים קדושה מעולה והותירו מהן:
אבל גבו והותירו - מותר.
אבל גבו - מעות מן הצבור לצורך ספר תורה, וקנאוהו, ונותר בידן מן הדמים - מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה:
איתיביה אביי: בד"א שלא התנו
שלא התנו - על מנת לעשות רצוננו מן הדמים:
אבל התנו - אפילו לדוכסוסיא
לדוכסוסיא - מפרש לקמן:
- מותר.
ה"ד?
אילימא שמכרו והותירו - כי התנו מאי הוי?
כי התנו מאי הוי - הא דמי קדושה הן:
אלא שגבו והותירו.
טעמא דהתנו,
וטעמא דהתנו - כשגבו: לעשות רצוננו וחפצנו ממותר הדמים:
הא לא התנו - לא.
לעולם, שמכרו והותירו.
וה"ק: בד"א, שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אפילו לדוכסוסיא נמי מותר.
א"ל אביי לההוא מרבנן דהוה מסדר מתניתא קמיה דרב ששת: מי שמיע לך מרב ששת מאי דוכסוסיא?
אמר ליה הכי אמר רב ששת: פרשא דמתא.
פרשא דמתא - בני העיר שוכרין אדם רוכב סוס שיהא להן מזומן לשולחו בשליחות למושל העיר כשיצטרכו:
אמר אביי: הלכך האי צורבא מרבנן דשמע ליה מילתא ולא ידע פירושא - לישיילה קמיה דשכיח קמיה רבנן, דלא אפשר דלא שמיע ליה מן גברא רבה.
אמר רבי יוחנן משום ר"מ: בני העיר שהלכו לעיר אחרת, ופסקו עליהן צדקה - נותנין.
נותנין - אותה לגבאי אותה העיר, כדי שלא יחשדום בפוסקים ואינן נותנין:
וכשהן באין - מביאין אותה עמהן, ומפרנסין בה עניי עירן.
וכשהן באים - וחוזרים למקומן תובעים אותן מן הגבאים ומפרנסין בה עניי עירן:
תניא נמי הכי: בני העיר שהלכו לעיר אחרת, ופסקו עליהן צדקה - נותנין. וכשהן באין מביאין אותה עמהן.
ויחיד שהלך לעיר אחרת, ופסקו עליו צדקה - תנתן לעניי אותה העיר.
ר"ה גזר תעניתא.
על לגביה רב חנה בר חנילאי וכל בני מתיה.
רמו עלייהו צדקה - ויהבו.
כי בעו למיתי, אמרו ליה: נותבה לן מר, וניזול ונפרנס בה עניי מאתין.
אמר להו: תנינא: בד"א, בשאין שם