ואין ניאותין בהם.
ואין ניאותין - ואין מתקשטין לתוכו, ואין מטיילין שם:
ואין מטיילין בהם.
ואין נכנסין בהן, בחמה - מפני החמה ובגשמים - מפני הגשמים.
ואין מספידין בהן הספד של יחיד.
אבל קורין בהן[1], ושונין בהן[2]
ומספידין בהן הספד של רבים.
הספד של רבים - של תלמיד חכם שמת, שצריכין להתאסף ולהספידו. ובית הכנסת ראוי לכך לפי שהוא בית גדול:
א"ר יהודה: אימתי בישובן, אבל בחורבנן - מניחין אותן ועולין בהן עשבים.
ולא יתלוש - מפני עגמת נפש.
עשבים - מאן דכר שמייהו.
מאן דכר שמייהו - היכא שמעינן לתנא קמא, לעשות בהן דבר שמונעים מלעלות עשבים:
חסורי מיחסרא, והכי קתני: ומכבדין אותן ומרביצין אותן, כדי שלא יעלו בהן עשבים.
א"ר יהודה: אימתי בישובן
אימתי - מכבדין ומרביצין אותן ביישובן. לאחר שמכבדין מזלפין את המים להרביץ את האבק:
אבל בחורבנן - מניחין אותן לעלות.
עלו בהן עשבים - לא יתלוש מפני עגמת נפש.
א"ר אסי: בתי כנסיות שבבבל - על תנאי הן עשויין.
על תנאי - על מנת שישתמשו בהן:
ואעפ"כ, אין נוהגין בהן קלות ראש.
ומאי ניהו - חשבונות.
אמר רב אסי: בהכ"נ שמחשבין בו חשבונות - מלינין בו את המת.
מלינין סלקא דעתך?! לא סגי דלאו הכי?
מלינין בו - משמע דחובה היא להלין בה את המת:
אלא לסוף שילינו בו מת מצוה:
לסוף שילינו בו מתי מצוה - שימותו בעיר מתים שאין להן קוברין:
ואין ניאותין בהן:
אמר רבא: חכמים ותלמידיהם מותרין.
דאמר ריב"ל: מאי בי רבנן - ביתא דרבנן:
מאי בי רבנן - למה קורין בתי מדרשות: בי רבנן - לפי שביתם הוא לכל דבר:
ואין נכנסין בהן בחמה - מפני החמה, ובגשמים - מפני הגשמים:
כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה, הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא.
אתא זילחא דמיטרא
זילחא דמטרא - זרם מים שבאין בכח:
- עיילי לבי כנישתא.
אמרי: האי דעיילינן לבי כנישתא, לאו משום מיטרא
לאו משום מיטרא - שיגן עלינו מפני הגשמים, שאם לא היינו עוסקין בשמעתא לא היינו נכנסין:
אלא משום דשמעתא בעא צילותא
צילותא - דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה:
כיומא דאסתנא[3].
א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא - מאי?
אי צריכה ליה לאיניש למקרי גברא מבי כנישתא מאי ניעביד - מאחר שאין נכנסין בהן שלא לצורך:
א"ל: אי צורבא מרבנן הוא - לימא הלכתא.
ואי תנא הוא - לימא מתני'.
ואי קרא הוא - לימא פסוקא.
ואי לא - לימא ליה לינוקא אימא לי פסוקיך.
לימא לינוקא - שהתינוקות היו רגילין לקרות בבית הכנסת:
א"נ, נישהי פורתא וניקום:
ומספידין בהן הספד של רבים:
ה"ד הספידא דרבים?
מחוי רב חסדא: כגון הספידא דקאי ביה רב ששת[4].
כגון הספידא דקאי בי רב ששת - אם ימות אדם אחד בי רב ששת:
מחוי רב ששת: כגון הספידא דקאי ביה רב חסדא.
רפרם אספדה לכלתיה בבי כנישתא.
אמר: משום יקרא דידי ודמיתא - אתו כוליה עלמא.
ר' זירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא.
אמר: אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דידיה דמיתא
אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דמיתא - הוה ליה הספד של רבים:
אתו כולי עלמא.
אתו כולי עלמא - לספוד:
ריש לקיש ספדיה לההוא צורבא מרבנן דשכיח בארעא דישראל
דהוי תני הלכתא
דהוה תני הלכתא - שהיה שונה משניות לתלמידים:
בכ"ד שורתא.
בכ"ד שורות - של תלמידים:
אמר: ווי חסרא ארעא דישראל גברא רבה.
הכי גרסינן חסרא ליה ארעא דישראל גברא רבה:
ההוא דהוי תני: הלכתא, סיפרא, וסיפרי, ותוספתא - ושכיב.
אתו ואמרו ליה לרב נחמן: ליספדיה מר.
אמר: היכי נספדיה
היכי אספיד - במאי אספדנו:
הי צנא דמלי סיפרי - דחסר.
הי צנא מלא סיפרי - אינו אלא כסל שמילאוהו ספרים, ואין מבין מה בתוכה. אף שונה הלכות ולא שימש ת"ח ללמוד שיבינוהו טעמי משנה - ופעמים שדברי משנה סותרין זה את זה וצריך לתרצה, כגון: הכא במאי עסקינן, וכגון: הא מני רבי פלוני היא, וכגון: חסורי מיחסרא - אינו יודע מה שונה:
תא חזי: מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל.
תקיפי ארעא דישראל - ריש לקיש. דאמרינן במסכת יומא (דף ט:): דאפילו בהדי רבה בר בר חנה לא משתעי, דמאן דמשתעי בהדי ריש לקיש בשוקא יהבין ליה עיסקא בלא סהדי: רב נחמן בר יצחק מחסידי בבל - בשילהי מסכת סוטה (דף מט:), דקאמר ליה: לא תתני יראת חטא דאיכא אנא[5]:
תנן התם: ודאשתמש בתגא חלף.
בתגא - כתר תורה:
חלף - עבר מן העולם:
תני ריש לקיש: זה המשתמש במי ששונה הלכות, כתרה של תורה.
ואמר עולא: לשתמש איניש במאן דתני ארבעה.[6] ולא לשתמש במאן דמתני ארבעה[7].
כי הא דריש לקיש הוה אזיל באורחא.
מטא עורקמא דמיא
עורקמא דמיא - שלולית של מים מכונסין:
אתא ההוא גברא: ארכביה אכתפיה וקא מעבר ליה.
א"ל: קרית?
אמר ליה: קרינא.
תנית?
תנינא ארבעה סידרי משנה.
א"ל: פסלת לך ארבעה טורי וטענת בר לקיש אכתפך?
שדי בר לקישא במיא.
אמר ליה: ניחא לי דאשמעינן למר.
דאשמעי' - שאשמש לאדוני:
אי הכי, גמור מיני הא מלתא.
דאמר ר' זירא: בנות ישראל הן החמירו על עצמן.
שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליו שבעה נקיים.
שהחמירו על עצמן - דמדאורייתא אין צריכה שבעה נקיים, אלא הרואה שלושה ימים רצופים, בתוך י"א יום שבין נדה לנדה. אבל בתחלת נדתה אפילו ראתה כל שבעה ופסקה לערב - טובלת בלילה. והן החמירו על עצמן. לפי שאין הכל בקיאים בפתח נדתה אימתי הן עומדות בי"א ימים שבין נדה לנדה. ואם תאמר לא יחמירו אלא בג' רצופין, כדכתיב: ימים רבים בלא עת נדתה (ויקרא טו) - פעמים שראיית דם נדה מזקיקתה לשבעה נקיים מן התורה. כיצד: התחילה לספור שבעה נקיים לאחר שהיתה זבה גמורה, וספרה שבעה נקיים, ובשביעי ראתה אפי' כחרדל - סתרה הכל. וצריכה לחזור ולספור שבעה נקיים. אי נמי, שמא ראתה שני ימים ולא ידעה והיום ראתה וידעה, דהוו להו שלשה ימים רצופין, וצריכה שבעה נקיים. ועל כן החמירו:
תנא דבי אליהו. כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא
שנאמר (חבקוק ג): הליכות עולם לו.
אל תקרי הליכות אלא הלכות.
ת"ר