מותרין לישא ערב הרגל.
מותרין לישא ערב הרגל - כלומר מותר לכתחלה. ואע"ג דשבעת ימים של סעודה יהיו ברגל:
קשיא לכולהו.
לא קשיא.
למאן דאמר משום שמחה - עיקר שמחה חד יומא הוא.
עיקר שמחה - דנישואין חד יומא. ובשאר יומי לא חשיב מערב שמחה בשמחה:
למ"ד משום טירחא - עיקר טירחא חד יומא הוא.
עיקר טירחא - דנישואין ביום ראשון דנישואין:
למ"ד משום ביטול פריה ורביה - לחד יומא לא משהי איניש נפשיה.
לחד יומא לא משהו אינשי - כלומר: כיון שאינו יכול להתחיל אלא בערב הרגל - אין ממתינין עד הרגל, דדלמא מתרמי מלתא דלא מצי מתחיל בערב הרגל ולא מתחיל כל הרגל:
ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן?
דכתיב (מלכים א ח): "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים [לפני ה' אלהינו] שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום".
ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה, איבעי ליה למינטר עד החג, ומיעבד שבעה להכא ולהכא.
ועביד ז' - יומי שמחה להכא ולהכא לחנוכת הבית ולרגל:
ודלמא מינטר לא נטרינן, והיכא דאתרמי עבדינן?
ודלמא מינטר לא נטרינן - נישואין עד הרגל כי היכי דלא נטר שלמה, אבל אי מתרמי ליה עביד:
איבעי ליה לשיורי פורתא.
אי הכי - דהיכא דאי איקרי ליה עביד, איבעי ליה לשיורי בבנין עד הרגל, כי היכי דליתרמי ליה חנוכת הבית ברגל:
שיורי בנין בהמ"ק לא משיירינן.
איבעי ליה לשיורי באמה כליא עורב?
אמה כליא עורב - הגג כלה ומקצר למעלה עד כאמה ומחפין אותו שם בברזל ובמסמרים כדי שלא ישבו העורבים עליו זהו לא חשיב כבנין:
אמה כליא עורב צורך בנין הבית הוא.
ודלמא אמה כליא עורב נמי צורך בנין הוא - להכי לא שייריה, אלא כל היכא דאיתרמי ליה לנישואין ברגל לא ידעינן מנלן דלא עבדינן:
אלא מדמייתר קרא.
מכדי כתיב: ארבעה עשר יום, שבעת ימים ושבעת ימים למה לי?
שמע מינה הני לחוד והני לחוד.
שמע מינה הני לחוד - דלא מצי למיעבד ליה ביחד אפילו מתרמי:
א"ר פרנך א"ר יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים.
לא עשו ישראל יום כפורים - לפי ששבעה ימים שלפני סוכות כל יום עשו שמחה ומשתה, דכתיב: ויעש שלמה בעת ההיא את החג שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום:
והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה.
יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.
מאי דרוש?
אמרו: קל וחומר, ומה משכן, שאין קדושתו קדושת עולם,
וקרבן יחיד
וקרבן יחיד - של נשיאים:
דוחה שבת, דאיסור סקילה,
דאיסור סקילה - דחמור מכרת:
מקדש, דקדושתו קדושת עולם,
וקרבן צבור
וקרבן צבור - דמה שהיו מקריבין בימי חנוכת הבית - קרבן צבור הוא:
ויום הכפורים דענוש כרת - לא כל שכן.
אלא אמאי היו דואגים?
התם צורך גבוה.
התם - במשכן דגבוה הוו קרבנות:
הכא צורך הדיוט.
הכא - בחנוכת הבית דהדיוט משתה:
הכא נמי מיעבד ליעבדו.
הכא נמי לעבדו - קרבנות, מיכל לא ליכלו:
מיכל לא ניכלו ולא לישתו?
אין שמחה בלא אכילה ושתיה.
ומשכן דדחי שבת מנלן?
אילימא מדכתיב (במדבר ז): ביום הראשון וביום השביעי
ביום השביעי - ומשמע לן יום ז' היינו שבת:
דלמא שביעי לקרבנות?
דלמא שביעי לקרבנות - שאם הקריב נשיא ששי בערב שבת - מקריב נשיא שביעי באחד בשבת, ומאי: שביעי - שביעי לקרבן נשיא:
אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא (במדבר ז): ביום עשתי עשר יום - מה יום כולו רצוף אף עשתי עשר כולן רצופין.
ביום עשתי עשר יום - האי יום יתירא משמע, מה יום רצוף שאין בו הפסק אף כולהו י"א יום רצוף דליכא הפסק בינתיים, אפילו בשבת:
ודלמא ימים הראויין?
כתיב קרא אחרינא (במדבר ז): ביום שנים עשר יום - מה יום כולו רצוף אף שנים עשר יום כולן רצופין.
ודלמא הכא נמי ימים הראויין?
אם כן תרי קראי למה לי.
ומקדש דדוחה יום הכפורים מנלן?
אילימא מדכתיב: ארבעה עשר יום
ודלמא ימים הראויין?
דלמא ימים הראויין - למשתה עביד משתה לאפוקי יום הכפורים:
גמר: יום יום מהתם.
גמר יום יום מהתם - מנשיאים דמשכן דגמרינן מתרי קראי דהוו רצופים אפילו בשבת, אף משתה דחנוכת הבית הוו י"ד רצופים ואפילו [ביוה"כ]:
יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.
ומנלן דאחיל להו?
דתני תחליפא: (מלכים א, ח) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו.
לאהליהם - שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה.
שמחים - שנהנו מזיו השכינה.
וטובי לב - שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר.
על כל הטובה - שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.
לדוד עבדו ולישראל עמו.
בשלמא לישראל עמו - דאחיל להו עון יום הכפורים.
אלא לדוד עבדו מאי היא?
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש, דבקו שערים זה לזה.
אמר שלמה עשרים וארבע רננות - ולא נענה
כ"ד רננות - כתיבי בפרשה, בין רנה ותחנה ותפלה ובקשה.
פתח ואמר (תהילים כד): שאו שערים ראשיכם וגו'.
ולא נענה.
כיון שאמר: (דברי הימים ב ו) ה' אלהים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך.
מיד נענה.
באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו הכל שמחל לו הקב"ה על אותו עון.
ר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים
פרשת נדרים. מסכת נדרים:
בי ר' שמעון בן יוחי.
איפטור מיניה באורתא.
לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה.
אמר להו: ולאו איפטריתו מיני באורתא?
אמרו ליה: למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך ליפטר ממנו פעם אחרת.
שנאמר: ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך.[1]
וכתיב (דברי הימים ב ז) וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם?
וכתיב וביום עשרים ושלשה - אלמא דבעשרים ושתים ובעשרים ושלשה איפטרו מיניה:
אלא מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך ליפטר ממנו פעם אחרת.
א"ל לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם.
של צורה - כלומר חכמים:
זיל גביהון דליברכוך.
אזל, אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי:
כתיב (משלי ד) פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו.
פלס מעגל רגלך - כלומר שקול מצות ועיין בהן איזו מצוה גדולה ועשה הגדולה:
וכתיב (משלי ה, ו) אורח חיים פן תפלס?
וכתיב ארח חיים פן תפלס - דמשמע כל מצוה שתבא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה, ואל תניח קטנה מפני הגדולה:
לא קשיא.
כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים.
מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים - תפלס - פלס מעגל רגלך, שתעשה אתה הגדולה וחבריך יעשו קטנה: