אבל חמרא דריחיא - לא.
אבל חמרא דריחיא - שכך עושין שהיו טוחנים אגב חמורים - לא מצי למישקל לההוא חמרא צפרניו, דלא מצי למטחן במועד אלא לצורך מועד, כדמפרש לקמן פרק מי שהפך (דף יב:), הלכך טחינה מועטת יכול לטחון בחמור, ולא מרעי ליה גידול צפרניו:
רב יהודה שרי למישקל טופריה לחמרא דריחיא,
ולאוקומי ריחיא,
לאוקומי ריחיא - להעמיד, להשים הריחים זו על גב זו:
ולמיבני ריחיא,
ולמיבני אמת ריחיא,
אמת ריחיא - העץ שהריחים בנוי עליו:
ולמיבני אוריא.
ולמיבני אוריא - רפת בקר:
[רב] שרא לסרוקי סוסיא,
לסרוקי סוסיא - להסריק סוסים במסרק של ברזל:
ולמיבני אקרפיטא,
למיבני אקורפיטא - מה שמשימין התבואה לתוכו לפני הסוסים שקורין מנייטור"ה בלע"ז:
ולמיבני איצטבא.
איצטבא - בנין אבנים:
רבא שרא למישקל דמא לבהמה בחולא דמועדא.
למישקל דמא - להקיז:
א"ל אביי: תניא דמסייע לך: מקיזין דם לבהמה, ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו של מועד.
רבא שרא לכסכוסי קירמי
לכסכוסי - גיהוץ שקורין קובילו"ר:
קרמין - בגדים:
מ"ט?
מעשה הדיוט הוא.
מעשה הדיוט - דמותר לעשותו בחולו של מועד, דלאו מעשה אומן הוא:
אמר רב יצחק בר אמי אמר רב חסדא: קיטורי בירי - אסיר
קיטורי בירי אסיר - למיעבד במועד. שכך היו עושין שהיו נוטלין כלים חלוקין והיו מחליקין עליהן בית יד של חלוקיהם - מעשה אומן הוא ואסור. ל"א לכויץ קמטין שאדם עושה בבית יד שממלאים אותה בקנה של שבלים חלקים ומקמטין פרוונצי"א בלע"ז:
מ"ט?
מעשה אומן הוא.
אמר רבא: מאן דמתקיל ארעא -
דמתקיל תיקלא - שחופר משם האדמה לצורך הגורן לחבוט שם חטין לצורך המועד - היינו אדעתא דבי דרי ושרי:
אדעתא דבי דרי - שרי.
אדעתא דארעא - אסיר.
היכי דמי?
מוליא במוליא
מוליא במוליא - שנוטל הקרקע ממקום גבוה ומניחו שם על גבי מקום גבוה - היינו מוליא במוליא:
ונצא בנצא
או נצא בנצא - שחופר במקום נמוך ומניחו במקום נמוך, דהיינו אדעתא דארעא ואסור, דזה דרכו של חורש שדהו שאינו משגיח באיזה מקום שירד המחרישה בקרקע אפילו במקום נמוך חורש והיינו דומיא דחרישה ואסור:
אדעתא דבי דרי שקל.
מוליא ושדא בנצא
אבל שקל מוליא - שנוטל הקרקע ממקום גבוה:
ושדא בנצא - במקום נמוך, היינו אדעתא דבי דרי. אדעתא דגורן שכך דרכו של גורן שמשוה הגרנות וזה מותר:
אדעתא דארעא.
ואמר רבא: האי מאן דזכי זיכי:
דזכי זיכיא - שמכבד את הקרקע מעצים קטנים שעליה שנוטלם:
אדעתא דציבי - שרי.
אדעתא דציבי - אם ליקטן אדעתא דעצים להסיקן דנקט רברבי ושבק זוטרי:
אדעתא דארעא - אסיר.
אדעתא דארעא - דלהכי ליקטן שרוצה לזרוע הקרקע שלוקט גדולים וקטנים אסור:
היכי דמי?
שקיל רברבי ושביק זוטרי - אדעתא דציבי.
שקל רברבי וזוטרי - אדעתא דארעא.
ואמר רבא: האי מאן דפתח מיא לארעיה:
אדעתא דכוורי - שרי.
אדעתא דכוורי - שעושין המים שיוצאין מן הגומא של ביבר לחוץ אם לצורך שיצאו המים וישתיירו הדגים - מותר:
אדעתא דארעא - אסיר.
היכי דמי?
פתח תרי בבי חד מעילאי וחד מתתאי - אדעתא דכוורי.
כגון דפתח תרי בבי - חד שבו נכנסין המים לגומא ונכנסין אף הדגים לגומא וחד שהמים יוצאין חוץ לגומא והדגים משתיירים בתוכה ולוקחים אותם שרי דהיינו אדעתא דכוורי:
פתח חד בבא - אדעתא דארעא.
דארעא - דפתח חד בבא שבו נכנסים המים לגומא ואידך פתח שבו יוצאין המים לחוץ לא פתח:
אדעתא דארעא - שכשהגומא מליאה מים יוצאין המים למעלה ומשקין כל השדה וכי האי גוונא אסור:
ואמר רבא: האי מאן דפשח דיקלא:
דפשח דיקלא - שזומר הדקל מן הענפים שבו:
אדעתא דחיותא - שרי.
אדעתא דחיותא - דראויין למאכל בהמה דנקט מן הענפים דמחד גיסא בין לחין בין יבשין לצורך מאכל בהמה היינו דחיותא ושרי:
אדעתא דדיקלא - אסיר.
היכי דמי?
שקיל כוליה מחד גיסא - אדעתא דחיותא.
מהאי גיסא ומהאי גיסא - אדעתא דדיקלא, ואסיר.
דנקיט מהאי גיסא - דדיקלא ומהאי גיסא ענפים יבישין שבו היינו אדעתא דדיקלא ואסור:
ואמר רבא: הני תמרי תוחלני:
הני תמרי תוחלני - תמרים שלא נתבשלו כל צרכן:
מיגזרינהו - שרי.
מיגזרינהו - לחותכן לשנים ולאוכלן הכי בי"ט שרי, דלצורך יום טוב קעביד:
מייצינהו - אסיר.
מייצינהו אסור - לכובשן במשוי ומוציא ליחה שבהן לחוץ היינו אסור שעכשיו אינן נתלעים אלא לעשות מהן צימוקים לאכלן בחול הוא מכוין ואסור לתקן ביום טוב מאכל דחול:
רב פפא אמר: כיון דמתלעי
כיון דמתלעי - אי לאו דמייצינהו:
כפרקמטיא האבד דמי, ושרי.
כדבר האבד - כלומר כסחורה שאדם יכול לעשותה במועד כדי שלא יפסיד בה אם לא עשאה הכי נמי מצי למייצינהו דאי לא עביד הכי מיתלעי ושרי:
ואמר רבא: פרקמטיא כל שהוא - אסור.
פרקמטיא כל שהוא - לעשות סחורה בחולו של מועד:
א"ר יוסי בר אבין: ובדבר האבד - מותר.
ובדבר האבד מותר - שאם יש לו הפסד אם לא יעשנה לאותה סחורה מותר לעשותה אבל בחנם שלא להרויח אסור:
רבינא הוה ליה ההוא עיסקא דהוה מזדבן בשיתא אלפי.
שהייה לזבוניה בתר חולא דמועדא, וזבניה בתריסר אלפי.
רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא.
הוה מסיק זוזי - שהיו חייבין לו מעות באותו מקום:
אתא לקמיה דרב אשי, א"ל: מהו למיזל האידנא עלייהו?
א"ל: כיון דהאידנא הוא דמשכחת להו, ביומי אחריני לא משכחת להו - כפרקמטיא האבד דמי, ושרי.
תניא נמי גבי ע"ז כי האי גוונא: הולכין