ואי אמרת: קטן אית ביה פלוגתא,
ואי אמרת בקטן אית ליה פלוגתא - חילוק דנולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל ואית לן למימר הואיל ואסור לגלח ברגל אסור לגלח נמי בימי אבלו א"כ נמצאת אתה אומר אבילות אפילו בקטן:
נמצאת אבילות נוהגת בקטן.
והתניא: מקרעין לקטן
מקרעין לקטן - את בגדיו:
מפני עגמת נפש?
מפני עגמת נפש - שיבכו הרואין וירבו בכבוד המת ולא מפני שהוא אבל:
אמר רב אשי: מי קתני: הא אסורין,
מי קתני הא אסורין - דמשמע האסורין לגלח במועד אסורין לגלח באבל:
דלמא יש מהן אסור
יש מהן אסורין - בשאר כל אדם שאסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן:
ויש מהן מותר.
ויש מהן מותרין - כגון קטן זה שנולד קודם הרגל שאסור לגלח ברגל מותר לגלח בימי אבלו:
אמימר ואי תימא רב שישא בריה דרב אידי מתני הכי:
אמר שמואל: קטן מותר לגלחו במועד.
לא שנא נולד במועד ולא שנא נולד מעיקרא.
אמר רב פנחס: אף אנן נמי תנינא:
כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו.
הא אסורין לגלח במועד - אסורין לגלח בימי אבלו.
אי אמרת קטן אסור, נמצאת אבילות נוהגת בקטן.
ותניא: מקרעין לקטן מפני עגמת נפש?
אמר רב אשי: מי קתני: הא אסורין - דלמא יש מהן אסור ויש מהן מותר.
אבל אינו נוהג אבילותו ברגל שנאמר: (דברים טז): ושמחת בחגך.
אי אבילות דמעיקרא הוא - אתי עשה דרבים
אתי עשה דרבים - ושמחת:
ודחי עשה דיחיד.
ודחי עשה דיחיד - אבל דכתיב (ירמיהו ו) אבל יחיד עשי לך:
ואי אבילות דהשתא הוא
דהשתא - שאירעו במועד:
- לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים.
מנודה מהו שינהוג נידויו ברגל?
אמר רב יוסף: תא שמע: דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות.
דנין דיני נפשות - במועד אבל לא ביום טוב שאסור משום שבות. ודייקינן מינה מדדנין במועד מכלל דאי לא ציית נמי משמתינן ליה במועד:
ואי לא ציית דינא - משמתינן ליה.
ואי סלקא דעתך אינו נוהג נידויו ברגל, משומת ואתי מעיקרא אתי רגל דחי ליה,
אתי רגל ודחי ליה - שאינו נוהג נדוי ברגל:
השתא משמתינן ליה אנן?!
א"ל אביי: ודלמא לעיוני בדיניה?
דלמא לעיוני - הא דתני דדנין לא אמרי' דלימא איש פלוני חייב איש פלוני זכאי ואיכא למידק מינה דאי לא ציית משמתינן ליה אלא מעייני בדין ולא אמרי ליה כלום:
דאי לא תימא הכי - דיני נפשות דקתני ה"נ דקטלין ליה?!
והא קא מימנעי משמחת יום טוב?
דתניא. ר"ע אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום - ת"ל (ויקרא יט): לא תאכלו על הדם.
אלא לעיוני בדיניה, ה"נ לעיוני בדיניה.
אמר ליה: אם כן נמצאת מענה את דינו?
מענה את דינו - דכי לא אמרו ליה דינו לאלתר דעייני ביה הוה ליה עינוי הדין:
אלא - לעולם דנין דינו וגומרין ממש במועד ואיכא למידק מינה אי לא ציית משמתינן ליה ואיכא למשמע מינה דנוהג נמי ברגל ודאמרת א"כ מימנע משמחת י"ט הכא במאי עסקינן דאתו מצפרא כו':
אתו מצפרא ומעייני בדיניה, ועיילי ואכלי ושתו כולי יומא, והדר אתו בשקיעת החמה וגמרינן לדיניה, וקטלו ליה?!
אמר אביי: ת"ש. ומנודה שהתירו לו חכמים.
ת"ש מנודה שהתירו לו חכמים - קא סלקא דעתך התירו לכל מנודה נידויו ברגל דאין נידוי נוהג ברגל:
אמר רבא: מי קתני: שהתירוהו חכמים, שהתירו לו חכמים קתני, דאזל ופייסיה לבעל דיניה,
דאזיל ופייסיה לבעל דיניה - ברגל והתירו לו חכמים ב"ד שבאותו דור:
ואתי קמי דרבנן, ושרו ליה.
מצורע מהו שינהיג צרעתו ברגל?
שינהיג צרעתו - שלא יבא אל תוך המחנה ולא יגלח:
אמר אביי: תא שמע. והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו.
הא בימי טומאתו - נהיג.
הא בימי טומאתו נוהג - צרעתו ברגל:
לא מיבעיא קאמר.
לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג
אבל לטהרתו - ניגזור שמא ישהה קרבנותיו.
ניגזור - שלא יהא מגלח במועד, דכיון דגילח צריך להביא קרבן, ושמא משהה קרבנותיו עד ליום טוב האחרון ומקריבן ואסור להקריב קרבנות יחיד בי"ט:
קמ"ל.
אמר רבא: ת"ש (ויקרא יג): והצרוע - לרבות כהן גדול.
לרבות כ"ג: שנוהג בו צרעת:
והא כה"ג דכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי.
הא כהן גדול כל השנה לדידיה כרגל לכולי עלמא דמי - דתנן כ"ג מקריב אונן, מדאמר לו אהרן למשה ואכלתי חטאת היום (ויקרא י) ולא אמר למשה והקרבתי מכלל דהקרבה באנינות ולמדנו דכ"ג מקריב אונן אבל כולי עלמא בשאר ימות השנה אונן אינו משלח קרבנותיו כדאמרינן לקמן (דף טו:) שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן וברגל משלח וכהן גדול אונן מקריב כל השנה אלמא כל השנה לדידיה כרגל דמי וקתני דנוהג בו צרעת תיפשוט דכל מצורע נוהג צרעתו ברגל:
דתנן: כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל.
שמע מינה נוהג צרעתו ברגל.
שמע מינה.
אבל אסור בתספורת.
מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן (ויקרא י): ראשיכם אל תפרעו.
מכלל דכולי עלמא אסור.