Enjoying this page?

MOED KATAN - 015b – ואלו מגלחין – פרק שלישי – מועד קטן, טו ע”ב

צורת הדף באתר היברובוקס

דמות דיוקני נתתי בהן,

דמות דיוקני - בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט):

ובעונותיהם הפכתיה - כפו מטותיהן עליה.

Audio   Video

מנודה ומצורע מה הן בכפיית המטה?

תיקו.

 

אבל אסור בעשיית מלאכה.

דכתיב (עמוס ח): והפכתי חגיכם לאבל - מה חג אסור במלאכה אף אבל אסור במלאכה.

 

מנודה מהו בעשיית מלאכה?

אמר רב יוסף: ת"ש. כשאמרו אסור בעשיית מלאכה

[כשאמרו - חכמים גבי עברו אלו ולא נענו (תענית דף יג.) אסור במלאכה וכו' וכן אתה מוצא במנודה]:

לא אמרו אלא ביום.

אבל בלילה מותר.

וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.

מאי לאו אכולהו?

מאי לאו אכולהו - קאמר דמנודה אסור:

לא - אשארא.

לא אשארא - דקתני אעטיפת הראש דאמרי' התם (דף יד:) בתענית צבור מתעטפין ויושבין כמנודין:

ת"ש: מנודה: שונה ושונין לו, נשכר ונשכרין לו.

שמע מינה.

 

מצורע מהו בעשיית מלאכה?

תיקו.

 

אבל אסור ברחיצה.

דכתיב (שמואל ב יד): ואל תסוכי שמן[1] - ורחיצה בכלל סיכה.

ורחיצה בכלל סיכה - דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהלים קט):

 

מנודה מהו ברחיצה?

אמר רב יוסף: ת"ש. כשאמרו: אסור ברחיצה

כשאמרו אסור ברחיצה - בתענית צבור:

לא אמרו אלא כל גופו.

אבל פניו ידיו ורגליו - מותר.

וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.

מאי לאו אכולהו?

אכולהו - ארחיצה נמי דמנודה אסור:

לא - אשארא.

לא אשארא - קאמר דמנודה אית ליה דין דהני דתעניות צבור:

 

מצורע מהו ברחיצה?

תיקו.

 

אבל אסור בנעילת הסנדל.

מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כד): ונעליך תשים ברגליך - מכלל דכולי עלמא אסור.[2]

 

מנודה מהו בנעילת הסנדל?

אמר רב יוסף: תא שמע.

כשאמרו אסור בנעילת הסנדל, לא אמרו אלא בעיר, אבל בדרך - מותר.

הא כיצד?

יצא לדרך נועל, נכנס לעיר חולץ.

וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.

מאי לאו אכולהו?

לא - אשארא.

 

מצורע מהו בנעילת הסנדל?

תיקו.

 

אבל אסור בתשמיש המטה.

דכתיב (שמואל ב יב): וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה.[3]

ויבא אליה - לאחר אבילות:

מכלל דמעיקרא אסור.

 

מנודה מהו בתשמיש המטה?

אמר רב יוסף: ת"ש. כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו

מנודין היו - למקום:

ושימשו מטותיהן.

א"ל אביי: ודלמא מנודה לשמים שאני דקיל?

קיל?! והא אמרת חמיר?

ספוקי מספקא ליה.

ספיקא הוא - אי קיל אי חמיר:

זיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה.

זיל הכא ומדחי - דלקולא אזלי בהדייהו:

 

מצורע מהו בתשמיש המטה?

ת"ש. דתניא (ויקרא יד): וישב מחוץ לאהלו - שיהא כמנודה וכאבל, ואסור בתשמיש המטה.

ואין אהלו אלא אשתו.

שנא' (דברים ה): לך אמור להם שובו לכם לאהליכם.

שמע מינה.

וניפשוט נמי למנודה?

אמר רב הונא בריה דרב פנחס משמיה דרב יוסף: מי קתני: שאסור?  שיהא כמנודה וכאבל - במילי אחרנייתא. ואסור נמי בתשמיש המטה.

 

אבל אינו משלח קרבנותיו.

דתניא ר"ש אומר: שלמים - בזמן שהוא שלם

לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא שלם - בדעתו שדעתו מיושבת עליו:

ולא בזמן שהוא אונן.

 

מנודה מהו שישלח קרבנותיו?

אמר רב יוסף: ת"ש. כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן.

א"ל אביי: ודלמא מנודה לשמים שאני דקיל?

קיל?! והאמרת חמיר?

ספוקי מספקא ליה. ומדחי ליה.

 

מצורע מהו שישלח קרבנותיו?

ת"ש. דתניא (יחזקאל מד): ואחרי טהרתו - אחר פרישתו מן המת.

שבעת ימים יספרו לו -

יספרו לו - לעיל מיניה כתיב ואל מת אדם לא יבא לטמא ובכהן משתעי ואחרי טהרתו דהיינו מפרישתו מן המת משיפריש מן המת מונין שבעת ימי הזאתו שבעת ימים אחרים יספרו  לו מדאפקיה רחמנא בלשון ספירה ולא נקט הזאה שמעינן שבעת ימי ספירו אם נצטרע:

אלו ז' ימי ספירו.

(יחזקאל מד): וביום באו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקודש

וביום באו ביום טהרתו - כתיב בכהן גדול:

יקריב חטאתו.

  1. 1 The verse "ואל תסוכי שמן" (II Samuel 14:2) is part of a story involving Yoav, the commander of King David's army, and a woman from Tekoa. Yoav wanted to convince King David to allow Avshalom, David's estranged son, to return to Jerusalem. To accomplish this, Yoav devised a plan involving this woman, instructing her to present herself as a mourning widow. In this context, Yoav tells the woman not to anoint herself with oil (as was customary for personal grooming), which would signify mourning. He instructs her to act as though she had been in mourning for a long time. The verse is part of the woman's description as she approaches King David, pretending to be grieving for a lost son, as part of the ruse to get David to empathize with her situation and, by extension, with Avshalom. In halachic terms, this verse is used as a reference for laws concerning mourning, particularly the prohibition against anointing oneself with oil during mourning or on fast days, where such grooming is avoided.
  2. 2 The phrase "מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: ונעליך תשים ברגליך" refers to a specific instruction given by Hashem to the prophet Yechezkel (Ezekiel) in Yechezkel 24:17. In that context, Hashem commanded Yechezkel to behave in an unusual manner after the death of his wife. Instead of engaging in typical mourning practices, Yechezkel was told to forgo many of them. One such instruction was that he should continue to wear shoes, which is contrary to the usual mourning practice of removing shoes. The verse reads: "אנח דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך" — "Groan in silence; make no mourning for the dead. Bind your turban upon you and put your shoes on your feet." This command is significant because wearing shoes during mourning is typically prohibited. By instructing Yechezkel to wear shoes and not engage in public mourning practices, Hashem was conveying a powerful message to the people of Israel. Yechezkel's unusual behavior symbolized the impending destruction of the Beit HaMikdash (Temple) and the exile that would follow, during which the people would be in a state of collective mourning, but there would be no one to comfort them. In halachic discussions, this incident is referenced to demonstrate that wearing shoes is generally forbidden during mourning, except in specific cases where there is a divine command, such as Yechezkel's situation. The broader context shows how exceptions to mourning practices can serve a symbolic or prophetic purpose.
  3. 3 The phrase "מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: ונעליך תשים ברגליך" refers to a specific instruction given by Hashem to the prophet Yechezkel (Ezekiel) in Yechezkel 24:17. In that context, Hashem commanded Yechezkel to behave in an unusual manner after the death of his wife. Instead of engaging in typical mourning practices, Yechezkel was told to forgo many of them. One such instruction was that he should continue to wear shoes, which is contrary to the usual mourning practice of removing shoes. The verse reads: "אנח דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך" — "Groan in silence; make no mourning for the dead. Bind your turban upon you and put your shoes on your feet." This command is significant because wearing shoes during mourning is typically prohibited. By instructing Yechezkel to wear shoes and not engage in public mourning practices, Hashem was conveying a powerful message to the people of Israel. Yechezkel's unusual behavior symbolized the impending destruction of the Beit HaMikdash (Temple) and the exile that would follow, during which the people would be in a state of collective mourning, but there would be no one to comfort them. In halachic discussions, this incident is referenced to demonstrate that wearing shoes is generally forbidden during mourning, except in specific cases where there is a divine command, such as Yechezkel's situation. The broader context shows how exceptions to mourning practices can serve a symbolic or prophetic purpose. You said: context: דכתיב (שמואל ב יב): וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה. ChatGPT said: ChatGPT The verse "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה" (Shmuel II 12:24) occurs after the tragic death of the first child born to David and Batsheva. The context is the aftermath of the sin David committed with Batsheva, which led to the death of their child as a form of punishment from Hashem. After the child’s death, David concluded his period of mourning. He comforted his wife, Batsheva, who was grieving over the loss of their son. The verse states that David consoled her and then “came to her,” which is a euphemism for their intimate relations. After this, Batsheva conceived again, and this second child was Shlomo (Solomon), who would go on to become one of the greatest kings of Israel. The key point in this context is that David, after his mourning period, moved forward and resumed normal life, including consoling Batsheva and rebuilding their family. In halachic discussions, this verse can be referenced to illustrate the process of concluding mourning and resuming normal marital relations and life, showing that mourning has a definitive endpoint and one must move forward after grief.