הלכה כרבי יוסי במועד ובאבל.
דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.
פנחס אחוה דמר שמואל איתרע ביה מילתא.
איתרע ביה מילתא - בפנחס אחוה דפנחס[1] הוה אבל:
על שמואל למישאל טעמא מיניה.
עייל שמואל לישאל ביה טעמא - לדבר על לבו דפנחס:
חזנהו לטופרי דהוו נפישן.
אמר ליה: אמאי לא שקלת להו?
אמר ליה: אי בדידיה הוה מי מזלזלת ביה כולי האי?
אילו בדידיה הוה - כלומר אילו היית אבל, מי מזלזלת ביה כולי האי באבילות דשקלת לטופרך:
הואי: (קהלת י) כשגגה שיוצא מלפני השליט, ואיתרע ביה מילתא בשמואל.
ואיתרע ביה מילתא - אבילות:
על פנחס אחוה למישאל טעמא מיניה.
שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה.
שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה - זרקינהו מרוב כעס. והדר מכנס להו דזורקן רשע:
אמר ליה: לית לך, ברית כרותה לשפתים?
ברית כרותה לשפתים - דכתיב: ונשתחוה ונשובה אליכם, וכן הוה דחזרו תרוייהו:
דאמר ר' יוחנן: מנין שברית כרותה לשפתים?
שנאמר: (בראשית כב) ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם.
ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו.
סבור מיניה: דיד אין דרגל לא.
סבור מיניה דיד - מותר בימי אבלו משום דמאיס, דרגל לא:
אמר רב ענן בר תחליפא: לדידי מפרשא לי מיניה דשמואל: לא שנא דיד ולא שנא דרגל.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ובגנוסטרא אסור.
גינוסטרי - מספרים:
אמר רב שמן בר אבא: הוה קאימנא קמיה דרבי יוחנן בי מדרשא בחולו של מועד, ושקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו.
שמע מינה תלת.
שמע מינה: מותר ליטול צפרנים בחולו של מועד.
ושמע מינה: אין בהן משום מיאוס.
אין בהם משום מיאוס - מדשקל ליה בשיניה:
ושמע מינה: מותר לזורקן.
איני?
והתניא: שלשה דברים נאמרו בצפרנים: הקוברן צדיק, שורפן - חסיד, זורקן - רשע.
טעמא מאי - שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל.
אשה בי מדרשא לא שכיחא.
וכי תימא זימנין דמיכנשי להו ושדי להו אבראי.
ושדי ליה לאבראי - ועברה עלייהו איתתא אבראי:
כיון דאשתני אשתני.
כיון דאישתני - מההוא דוכתא דהוו מעיקרא אישתני ולא מזקי:
אמר רב יהודה אמר רב: זוג בא מחמתן לפני רבי.
ומר זוטרא מתני[2]: זוג בא מחמתן לפני רבי,
ומר זוטרא מתני - בברייתא. דבקשו ממנו צפרנים בימי אבלו ולאו משמיה דרב יהודה:
ובקשו ממנו צפרנים והתיר להם.
ואם בקשו ממנו שפה התיר להם.
ואם בקשו ממנו שפה היה מתיר להם - כלומר אנא חזינא לדעתיה אי שאלו לגלח השפה היה מתיר להם. דאין בהם משום בל תשחית פאת זקנך (ויקרא יט):
ושמואל אמר: אף בקשו ממנו שפה - והתיר להם.
אמר אביטול ספרא משמיה דרב: שפה מזוית לזוית.
מזוית לזוית - מסוף הפה לסוף האחר מותר לגלח שהרי מעכבת אכילה ושתיה ומאיס:
אמר רבי אמי: ובשפה המעכבת.
א"ר נחמן בר יצחק לדידי כשפה המעכבת דמי לי.
ולדידי - דאנינא דעתי כל השפה כשפה המעכבת דמי דאנינא לי דעתי:
ואמר אביטול ספרא משמיה דרב: פרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה
ופרמשתקו אמה וזרת
פרמשתקו - אמתו:
לקיים מה שנאמר (דניאל ד) ושפל אנשים יקים עליה.
ואמר אביטול ספרא משמיה דרב: פרעה שהיה בימי משה אמגושי היה[3]
שנאמר (שמות ז) הנה יוצא המימה וגו':
אמגושי הוה דכתיב הנה יוצא המימה - מחלוקת במס' שבת (דף עה.) חד אמר חרשי להכי יוצא ליאור בשביל מכשפות ואידך אמר גידופי להכי יוצא שאומר לי יאורי ואני עשיתני:
ואלו מכבסין במועד הבא ממדינת הים:
אמר רב אסי א"ר יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לכבסו בחולו של מועד.
מתיב ר' ירמיה: אלו מכבסין במועד הבא ממדינת הים כו'
[רש"י מפרש כאן כמה פרטים שנפרטו בהמשנה: מטפחות הידים,
מטפחות ידים - שמנגבין בהן ידים משום דמאיס:
ומטפחות הספרים,
ומטפחות הספג,
מטפחות הספוג - שמנגבין בהן עצמן כשיוצאין מבית המרחץ:
הזבין והזבות והנדות והיולדות. וכל העולין מטומאה לטהרה[4]
ושעלו מטומאתן - במועד:
- הרי אלו מותרין.]
- הני אין, מי שאין לו אלא חלוק אחד - לא?
אמר ליה ר' יעקב לר' ירמיה: אסברה לך, מתני' אע"ג דאית ליה תרי ומטנפי.
מתני' - דקתני אלו מכבסין, אע"ג דאית ליה תרי ומטנפי, אבל מי שאין לו אלא חלוק אחד - דכולי עלמא שרי:
שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן: כלי פשתן
כלי פשתן - דלא נפיש טירחא:
מותר לכבסן בחולו של מועד.
מתיב רבא: מטפחות הידים.
מטפחות