דף עה,א גמרא (יהושוע ט) ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה וכמה רבים רב נחמן בר יצחק אמר שלשה ימים שנים רבים שלשה ר' יצחק אמר עשרה עדה כתיב בהו ר"מ אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ר' אלעזר אומר לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך במאי קמיפלגי רבי מאיר סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ר' אלעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה אי הכי סיפא דקתני אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא וריפא אותו מקודשת ליתני אינה מקודשת ולימא הכא באדם חשוב עסקינן דאמרה לא ניחא לי דאיתסר בקריביה איהי בכל דהו ניחא לה כדריש לקיש דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אביי אמר דשומשמנא גברא כורסיה בי חראתא רמי לה רב פפא אמר דנפסא גברא תיקרייה בסיפי בבא ותיתיב רב אשי אמר דקלסא גברא לא בעי טלפחי לקידרא תנא וכולן מזנות ותולות בבעליהן: כל מומין שפוסלין וכו': תנא הוסיפו עליהן זיעה ושומא וריח הפה והני בכהני לא פסלי והתנן הזקן והחולה והמזוהם ותנן מומין אלו בין קבועין בין עוברין פסולין באדם א"ר יוסי בר' חנינא לא קשיא כאן בזיעה עוברת כאן בזיעה שאינה עוברת רב אשי אמר זיעה אמזוהם קא רמית התם גבי כהנים אפשר לעברה בקיוהא דחמרא ומריח הפה נמי אפשר דנקט פילפלא בפומיה ועביד עבודה אבל גבי אשה לא אפשר האי שומא היכי דמיא אי דאית בה שער הכא והכא פסלה אי דלא אית בה שער אי שומא גדולה היא הכא והכא פסלה אי שומא קטנה היא הכא והכא לא פסלה דתניא שומא שיש בה שער ה"ז מום אין בה שער גדולה ה"ז מום קטנה אין זה מום ואיזוהי גדולה פירש רשב"ג עד כאיסר האיטלקי א"ר יוסי בר' חנינא בעומדת על פדחתה פדחתה ראה וניפייס הוא א"ר פפא בעומדת לה תחת כפה של ראשה וזימנין דמתחזיא וזימנין דלא מתחזיא א"ר חסדא הא מילתא מגברא רבה שמיע לי ומנו ר' שילא נשכה כלב ונעשה מקומו צלקת הרי זה מום א"ר חסדא קול עבה באשה ה"ז מום שנאמר (שיר השירים ב) כי קולך ערב ומראך נאוה: תני ר' נתן ביראה בין דדי אשה טפח סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר טפח למעליותא א"ל רב אשי גבי מומין תניא וכמה אמר אביי שלש אצבעות תניא ר' נתן אומר כל אשה שדדיה גסין משל חברותיה ה"ז מום וכמה א"ר מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי משמיה דר' יהושע בן לוי טפח ומי איכא כי האי גוונא אין דאמר רבה בר בר חנה אני ראיתי ערביא אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה (תהילים פז) ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון א"ר מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה אמר אביי וחד מינייהו עדיף כתרי מינן אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי:דף עה,א משנה היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות דברי ר"מ וחכמים אומרים במה דברים אמורים במומין שבסתר
ולא הכום בני ישראל - בגבעונים כתיב:
רבא אמר - הא דקתני אצל חכם והתירה אינה מקודשת:
באשה חשובה - בת גדולים דאפי' למ"ד רוצה אדם שתתבזה אשתו בב"ד הכא אמר אי אפשי באשה נדרנית וגט נמי לא ניחא לי למיתבא לה דאתסר באמה ואחותה ולא ניחא לי דליהוו קדושין:
אבל הוא - אם אמר לה על מנת שאין עלי מומין ונדרים:
טן דו - גוף שנים משל הדיוט הוא שהנשים אומרות טוב לשבת עם גוף שנים משבת אלמנה:
דשומשמנא גברא - משל הדיוט הוא מי שבעלה קטן כנמלה:
כורסיה בי חראתא רמיא - כסאה בין השרות בנות חורין מושיבה כלומר גם לי בעל כמוכם:
נפסא - מנפס צמר ואומנות מאוסה היא:
תיקרייה בסיפי בבא ותיתיב - אינה בושה לקרותו על מפתן הבית לישב שם אצלו בפני הכל:
קולסא - ממשפחת דופי:
טלפחי - עדשים שהוא מאכל קל ואין חסרון כיס כל כך אינה שואלת הימנו אך יקרא שמו עליה:
וכולן מזנות ותולות בבעליהן - כל אלו שבעליהן שפלים ומראות להם חבה אינו אלא שמזנות תחתיהן וכשמתעברות הן תולות את העובר בבעל [ונוח להן באנשים כל שהן לפי שמזנות תחתיהן]:
הוסיפו עליהם - בנשים שאין בכהנים:
זיעה - זועה תמיד:
שומא - וורוא"ה (וירוא"ה: יבלת) :
הזקן והחולה והמזוהם - לגבי מומי בהמה תנן וקס"ד זיעה וריח הפה דאדם בכלל מזוהם:
זיעה אמזוהם קא רמית - לאו רומיא היא מזוהם גופו מסריח ובאדם נמי פוסל אבל זיעה דאדם אינה פוסלת בכהנים כדקתני הוסיפו עליהם:
דאפשר לעברה בקיוהא דחמרא - ביין קהה אייגר"א בלע"ז עד שיעבוד עבודתו:
וריח הפה נמי כו' - אבל גבי אשה שהוא מדבר עמה כל שעה לא אפשר:
בעומדת על פדחתה - ולעולם בשאין בה שער ובקטנה:
פדחתה - מצחה:
ונעשה מקומו צלקת - שנשאר שם רושם משחייתה המכה:
צלקת - פינדרור"א ודוגמתה בשחיטת חולין (דף קכד.) גבי תנור כלי חרס דצלקיה מצלק:
למעליותא - והכי קאמר נוי הוא לאשה שיהו דדיה מובדלים טפח:
גבי מומין תניא - הך מתני' גבי מומין תניא דקא חשיב זיעה ושומא וריח הפה ושאר מומין וטפח בין שני דדי אשה:
וכמה - נוי לה:
וכמה - יהו גסין (אחת) משל חברותיה ויהא מום:
ולציון יאמר - משום דאיירי בה רבי מיישא נקיט לה ולציון יאמר איש ואיש יולד בה לעתיד לבא כשיתקיים מקרא שכתוב והביאו את כל אחיכם מנחה לה' וגו' כל מקום שימצאו שם ישראל יאמרו העמים זהו מבני ציון זה יולד בה נביאנו שם:
ולציון - כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כו) על אשתו. אחד הנולד בה כו'. איש איש יתירא קא דריש אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה יקרא מבניה ויביאוהו אצלה:
והוא יכוננה עליון - הקב"ה יכוננה להיות עליון למעלה על כל העולם:
וחד מינייהו - מבני ארץ ישראל:
עדיף - פקחים וחריפים:
מתני' האב צריך להביא ראיה - אם בא לתבוע כתובה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה:
נכנסה לרשות הבעל - ניסת והוא בא להוציאה בלא כתובה על מומין שבה:
הבעל צריך להביא ראיה - עדים וכולה מפרש בגמרא:
במה דברים אמורים - שהבעל יכול לטעון על המומין: