צורת הדף באתר היברובוקס

התם קיימא?

התם קיימא - בלשכת הגזית?! כדקאמרת, שיאיימו עליה ב"ד הגדול. ולשכת הגזית בעזרה היתה. חציה בקודש, וחציה בחול. כדאמר ביומא פרק שני (דף כה): 

דמסקינן לה, ומחתינן לה.

ומחתינן לה - מכל הר הבית, לאחר שיאיימו עליה:

כדי לייגעה.

כדי לייגעה - ותדאג מן המים, ותודה, כשתראה בצרתה:

דתניא, "רבי שמעון בן אלעזר אומר, בית דין מסיעין את העדים ממקום למקום,

מסיעין היו את העדים - שמעידים עדות נפשות, וכשבודקין אותן, היו מסיעין אותן מפינה לפינה ומלשכה ללשכה:

כדי שתטרף דעתן עליהן, ויחזרו בהן":

 ששם משקין את הסוטות וכו': בשלמא סוטות, דכתיב, (במדבר ה, יח) "והעמיד הכהן את האשה לפני ה'".

לפני ה' - והוא הפתח, שבו דרך כניסה ויציאה לכל באי עזרה:

מצורעין נמי, דכתיב (ויקרא יד, יא) "והעמיד הכהן המטהר וגו'".

אלא יולדת, מאי טעמא?

אילימא, משום דאתיין וקיימין אקורבנייהו,

אקורבנייהו - כשמקריבים את קרבן קיניהם, לטהרם באכילת קדשים, ומצוה על האדם שיעמוד וישמור על קרבנו. ונפקא לן בספרי, מ"תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב). ומי שיכול ליכנס בעזרה, נכנס. ואלו שלא היו יכולות, מפני שהיו מחוסרות כפרה, עומדות בחלל שער נקנור, שלא נתקדש:

דתניא, "אין קרבנו של אדם קרב אלא אם כן עומד על גביו".

אי הכי,זבין וזבות נמי?

זבין וזבות נמי - כשמקריבין קרבניהם, הן מחוסרי כפרה, ואינן יכולין ליכנס:

אין הכי נמי, ותנא, חדא מינייהו נקט.

ת"ר, אין משקין שתי סוטות כאחת, כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה.

שלא יהא לבה גס בחברתה - שמא האחת עומדת על בורייה, ואינה מודה לומר טמאה אני. וחברתה, שהיא טמאה, רואה את זו שאינה מודה, וסובלת את בושתה, ולבה מתגבר עליה לעשות כמו זו, ואינה מודה:

רבי יהודה אומר, לא מן השם הוא זה,

לא מן השם הוא זה - לא זהו הטעם, שאמרת, העיקר הנאמר בדבר: 

אלא אמר קרא, (במדבר ה, יט) "אותה", לבדה.

אותה - והשביע אותה הכהן:

ות"ק, הכתיב "אותה"?

ת"ק, ר"ש היא, דדריש טעם דקרא.

ר"ש יהיב טעמי לקראי - בב"מ (דף קטו). דקא אמר, "לא תחבל בגד אלמנה", בעניה נאמר, ולא בעשירה. דטעם המקרא, שאם אתה ממשכנה, ואתה חייב להחזיר לה, ואתה נכנס שחרית ליטלו וערבית להחזירו, משיאה שם רע בשכינותיה:

ומה טעם קאמר, מה טעם "אותה" לבדה?

כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה.

מאי בינייהו?

מאי בינייהו - בין רבי יהודה לרבי שמעון, אי משום לבה גס בה, ואי משום גזירת הכתוב?:

איכא בינייהו, רותתת.

איכא בינייהו - אשה שאנו רואים בה שהיא רותתת מאימת המים, ואינה מודה. למ"ד שלא יהא לבה גס בה, זו אנו רואין שאין לבה גס בה. ולמאן דלא דריש טעמא דקרא, אלא גזירת הכתוב, אין משקין עמה אחרת:

ורותתת מי משקין?!

ורותתת מי משקין - עמה אחרת?! נהי דאין לבה גס בה, האיכא משום עשיית מצות חבילות? כדתניא כו':

והא אין עושין מצות חבילות חבילות?

חבילות חבילות - שנראה כמו שהיו עליו למשאוי, וממהר לפרק משאו:

דתנן, "אין משקין שתי סוטות כאחת.

ואין מטהרין שני מצורעין כאחת.

ואין רוצעין שני עבדים כאחת.

ואין עורפין שתי עגלות כאחת.

לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות"?

אמר אביי, ואיתימא רב כהנא, לא קשיא, כאן, בכהן אחד.

בכהן אחד - הוי חבילות. וכן לגבי עבדים, בב"ד אחד, ובאדון אחד:

כאן בשני כהנים:

והכהן אוחז בבגדיה: תנו רבנן, (במדבר ה, יח) "ופרע את ראש האשה",

ופרע - בכל מקום לשון גילוי הוא:

אין לי אלא ראשה, גופה מנין?

גופה מנין - כדתנן מגלה את לבה:

ת"ל, "האשה".

אם כן מה ת"ל "ופרע את ראשה"?

מלמד שהכהן סותר את שערה:

סותר את שערה - מרבה בגילויה, שסותר קליעתה:

 

ר' יהודה אומר אם היה לבה וכו': למימרא, דר' יהודה חייש להרהורא,

חייש להרהורא - שלא יתנו הרואין את לבם בה:

ורבנן לא חיישי.

והא איפכא שמעינן להו?

דתניא, "האיש, מכסין אותו

האיש מכסים אותו - כשנסקל:

פרק אחד מלפניו.

פרק אחד - חתיכת בגד מלפניו, ושאר כל גופו ערום:

 

והאשה, שני פרקים.

אחד מלפניה, ואחד מלאחריה.

מפני שכולה ערוה.

שכולה ערוה - אחוריה ופניה. שבית הבשת נראה משני צדדין:

דברי רבי יהודה.

וחכ"א, האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה"?

אמר רבה, הכא טעמא מאי, שמא תצא מב"ד זכאית, ויתגרו בה