מתני'
בא לו לכתוב את המגילה מאיזה מקום הוא כותב?
(במדבר ה, יט): אמואם לא שכב איש וגו' ואת כי שטית תחת אישך.
ואינו כותב: והשביע הכהן את האשה.
וכותב: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך.
ואינו כותב: ואמרה האשה אמן אמן.
רבי יוסי אומר: לא היה מפסיק.
לא היה מפסיק - משהתחיל אם לא שכב איש אותך עד אמן אמן שהיה כותב צוואה דוהשביע הכהן את האשה וקבלה דואמרה האשה אמן אמן:
ר' יהודה אומר: כל עצמו אינו כותב אלא: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו' ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו'.
כל עצמו - לישנא בעלמא הוא יזהר בעצמו שלא יהא כותב אלא אלות לבדו ואפילו אם לא שכב איש אותך והנקי לא היה כותב וכ"ש והשביע הכהן ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן שהוא סוף המקרא הזה:
ואינו כותב: ואמרה האשה אמן אמן:
גמ'
במאי קא מיפלגי?
בהאי קרא קמיפלגי: (במדבר ה, כג) וכתב את האלות האלה הכהן בספר.
ר"מ סבר: אלות - אלות ממש.
אלות ממש - יתן ה' אותך ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו':
האלות - לרבות קללות הבאות מחמת ברכות.
קללות הבאות וכו' - הנקי ממי המרים:
אלה - למעוטי קללות שבמשנה תורה.
אלה - מיעוטא הוא:
שבמשנה תורה - דאי כתב קרא וכתב את האלות בספר הוה משמע אלות שבמשנה תורה יככה ה' בשחפת דאלה איקרו דכתיב והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו' (דברים , כח):
האלה - למעוטי צוואות.
צוואות - והשביע הכהן את האשה דלא תימא לא ידלג הילכך איצטריך למעטינהו:
וקבלות אמן.
וקבלת אמן - ולקמיה פריך מ"ש האי ה"י דמרבה ביה ומ"ש האי ה"י דממעט ביה:
ורבי יוסי - כולהו כדקאמרת. את - לרבות צוואות וקבלות.
כולהו - ריבויא כדקאמרת אלות אלות ממש. האלות הקללות הבאות מחמת ברכות אלה למעוטי שבמשנה תורה ושבתורת כהנים אבל ה"י דהאלה לא תדרוש למעוטי צוואות וקבלות דאתא את ורבינהו וה"י דהאלה אורחיה הוא:
ור"מ - אתים לא דריש.
ור' יהודה - כולהו במיעוטי דריש להו.
ור"י כולהו - ההי"ן דקרא מעוטי דריש להו:
אלות - אלות ממש.
האלות - למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות.
אלה - למעוטי קללות שבמשנה תורה.
האלה - למעוטי צוואות וקבלות.
ורבי מאיר מ"ש האי ה"י דמרבי ביה ומאי שנא האי ה"י דמעיט ביה?
ה"י דגביה דריבויא - ריבויא היא.
דלגבי ריבוי - דהאלות דקאי אוכתב:
ה"י דגביה דמיעוטא - מיעוטא.
דלגבי מיעוט - אלה דמיעוטא הוא אלה ולא אחרות:
והא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן?
והא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן - דשמעינן ליה דבעי תנאי כפול דתנן. ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי דכתיב ביה אם יעברו ואם לא יעברו הא לא כפליה מכלל לאו לא תשמע הן:
אמר רבי תנחום: (במדבר ה, יט) הנקי כתיב.
א"ר תנחום הנקי כתיב - בלא יו"ד דמשתמע הנקי אם לא שכב ותדרוש הכי טומאה תחת אישך חנקי:
דריש ר"ע: איש ואשה זכו - שכינה ביניהן.
זכו - ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת:
שכינה ביניהם - שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה:
לא זכו - אש אוכלתן.
לא זכו אש אוכלתן - שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש:
אמר רבא: ודאשה עדיפא מדאיש.
ודאשה עדיפא מדאיש - אש של אשה קשה וממהרת לאכול וליפרע משל איש:
(מ"ט) האי מצרף והאי לא מצרף.
מאי טעמא האי מיצרף - אש של אשה נוחה להדליק מהר שאין אות של שם מפסיק אלא מחובר הוא ונקרא אש אבל של איש אין אותיות של אש מצטרפות יחד שהיו"ד של שכינה מפסקת:
אמר רבא: מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה?
זכתה - יוצא ממנה בן כאברהם אבינו. דכתיב ביה: (בראשית יח, כז) עפר ואפר.
לא זכתה - תחזור לעפרה.
דריש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו: ואנכי עפר ואפר - זכו בניו לב' מצות: אפר פרה ועפר סוטה.
והאיכא נמי עפר כיסוי הדם?
התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא.
הנאה ליכא - ואין זה קיבול שכר אבל כאן יש הנאה בסוטה לתת שלום ושלא ירבה ממזרים בישראל אם זונה היא ואם נקתה ונזרעה זרע ומבטלת לעז מעל בניה ואפר פרה לטהרן ולזכות את ישראל ממעשה העגל:
דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו: (בראשית יד, כג) אם מחוט ועד שרוך נעל
בשכר אם מחוט ועד שרוך נעל - שהבריח עצמו מן הגזל:
זכו בניו לב' מצות: חוט של תכלת ורצועה של תפלין.
חוט של תכלת - כנגד מחוט ורצועה של תפילין כנגד שרוך דהיינו רצועה:
בשלמא רצועה של תפלין, דכתיב: (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ותניא ר"א הגדול אומר: אלו תפלין שבראש.
אלא חוט של תכלת מאי היא?
בשלמא רצועה של תפילין - קיבול שכר הוא דאיכא הנאה כדכתיב וכו' אבל חוט של תכלת של ציצית מאי הנאה איכא:
דתניא היה ר"מ אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין?
מה נשתנה תכלת - שהזקיקו הכתוב לציצית:
מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד.
שהתכלת דומה לים כו' - בא ללמדנו שכל המקיים מצות ציצית כאילו הקביל פני שכינה והכי תניא לה בספרי דאיצטריכו כל הני משום דלא אשכחן קראי אלא ברקיע שדומה לכסא הכבוד הילכך תכלת דומה לים וים דומה לרקיע דתכלת לא דמי לרקיע כל כך אלא דומה לדומה כמו תכלת דומה למראה הים ואנן קחזינן דים דומה למראה הרקיע:
ורקיע דומה לכסא הכבוד - קראי קדריש דכתיב ברקיע כמעשה לבנת הספיר וכתיב בכסא הכבוד כמראה אבן ספיר דמות כסא:
שנאמר: (שמות כד, י) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר. וכתיב: (יחזקאל א, כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא:
מתני'
באינו כותב לא על הלוח
מתני' לוח - של עץ:
ולא על הנייר
נייר - של עשבים שכותשין ומדבקין אותן בדבק שקורין גלי"ד (גלו"ד: דבק חזק) ועושין כמו עור:
ולא על
האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. תימה לרבי דהכא דריש ר"מ ה"י דהאלות ובפ"ק דהוריות (דף ה.) אמר ור"מ קהל הקהל לא דריש ותו איכא למיתמה דר"י דריש הכא ה"י דריבויא למעט והתם דריש קהל הקהל לרבויא ותו קשיא דר' יהודה אדרבי יהודה דהכא משמע דלא דריש את האלות ובפ"ק דמנחות (דף יא:) אמר ר"י סבר את [כל הלבונה] לרבות [קורט] אחר:
אמר רבי תנחום הנקי כתיב. הכא פרש"י דתדרוש הכי טומאה תחת אישך חינקי אבל בסוף פרק שבועת העדות (שבועות דף לו.) פירש הנקי בלא יו"ד כמו חנקי וקאי אקרא דבתריה ואת כי שטית דמשמע הכי חנקי ממים המרים האלה ואת כי שטית והתם אמר כי לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בממונא באיסורא אית ליה וסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא ונשאל רבי והא בפ"ק דנדרים (דף יא.) אמר בגמרא מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא לקרבן מני מתני' אי ר"מ הא לית ליה מכלל לאו והכי דייק נמי בסוף הפרק (שם יג:) ובריש פרק שני (דף יד.) אע"ג דאיסורא גרידתא הוא והשיב רבי דהתם נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא שאסר ממונו על חבירו:
מפני שהתכלת דומה לים. בירושלמי דפ"ק דברכות מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים לרקיע ורקיע לכסא והכסא לספיר וכתיב ואראה והנה (על) [אל] הרקיע וגו' (יחזקאל י):
אינו כותב וכו' על הנייר אלא על המגילה. תימה בפ' המוציא (שבת דף עח:) דתנן קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שמע ישראל אמאי לא קתני פרשת סוטה דשיעור זוטא טפי אור"י דפרשת סוטה לא שכיח כפרשת תפילין ואמרינן התם (דף עח.) כל מילתא דשכיח ולא שכיח אזול רבנן בתר שכיח לקולא:
לא על הלוח ולא על הנייר אלא על המגילה. תימה אמאי לא מרבינן כל מילי מוכתב כדאמרינן פרק שני דגיטין (דף כא:) ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר ת"ל וכתב מ"מ אם כן מה ת"ל ספר מה ספר שאין בו רוח חיים ורבנן אי כתב בספר כדאמרת אלמא כל היכא דכתיב