דכתיב "זאת".

דכתיב זאת - ומסתברא דהא מיהת קממעט, שלא יקנא לה בעל זה פעם אחרת:

בשני אנשים, ושני בועלין,

שני אנשים ושני בועלים - לאחר שהשקה זה, מת, ונישאת לאחר, וקינא לה מבועל אחר:

דכולי עלמא לא פליגי, דהאשה שותה ושונה, דכתיב, "תורת".

דכתיב תורת - והא מיהת אתא לרבויי:

כי פליגי, באיש אחד, ושני בועלין.

בשני אנשים, ובועל אחד.

ת"ק סבר: "תורת", לרבויי כולהי. "זאת", למעוטי איש אחד, ובועל אחד.

ורבנן בתראי סברי: "זאת", למעוטי כולהי. "תורת", לרבויי שני אנשים ושני בועלין.

ור' יהודה: "זאת", למעוטי תרתי. "תורת", לרבות תרתי.

"זאת", למעוטי תרתי: איש אחד ובועל אחד, איש אחד ושני בועלין.

"תורת", לרבויי תרתי: שני אנשים ובועל אחד, שני אנשים ושני בועלין:

ור' יהודה - סבירא ליה וכו' דאחר שריבה הכתוב ומיעט ולא פירש מה ריבה ומה מיעט, על כרחך לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לפרש לך לפי חכמתם, מה ריבה ומה מיעט. ומסתברא דריבויא אשני אנשים קאי, ואפילו בבועל אחד, ולא אשני בועלים ובעל אחד. כיון דקינא לה כבר ונמצאת נקיה, נראה הדבר שאדם קנטרן הוא ומתכוין להקניטה. הילכך לא שנא מחשד ראשון ולא שנא מאחר:

הדרן עלך היה מביא

היה נוטל פרק שלישי

משנה 

היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית,

היה נוטל את מנחתה - הבעל. דהא אמרינן דאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך. והגשה נמי תחילת קמיצה היא, שאין זר קרב למזבח. אבל קידוש כלי, ויציקה, ובלילה שטעונות שמן, כשר בזר:

ונותנה לתוך כלי שרת.

ונותנה על ידה.

ונותנה על ידה - להניף:

וכהן מניח ידו מתחתיה, ומניפה.

וכהן מניח ידו מתחתיה - ובגמרא יליף, דתנופה צריכי יד בעלים ויד כהן, ובעלים דמנחת סוטה, היא האשה:

הניף,

והגיש,

והגיש - לקרן מערבית דרומית. כדתניא בפרק ג' בסדר מנחות (דף יט). וכולהו הנך כתיבי במנחת סוטה, תנופה והקרבה קמיצה והקטרה:

קמץ, והקטיר.

והשאר נאכל לכהנים.

והשאר נאכל - שכל הנקמצות שיריהן נאכלין. דכתיב, "תורת" בסתם מנחה (ויקרא ו, ז), "וזאת תורת המנחה כו' עד והנותרת ממנה" וגו':

היה משקה, ואחר כך מקריב את מנחתה.

ואח"כ מקריב - בגמרא פריך, "הא תנא ליה והקטיר?" ומה יקריב עוד לאחר הקטרה:

רבי שמעון אומר, מקריב את מנחתה, ואח"כ היה משקה.

פלוגתא דרבנן ור' שמעון - בגמרא ילפינן לה מקראי:

שנאמר, (במדבר ה, כו) "ואחר ישקה את האשה את המים".

אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה - כשרה:

גמרא

אמר ליה רבי אלעזר לרבי יאשיה דדריה,

לר' יאשיה דדריה - אמורא הוא, ובדורו של ר"א בן פדת. ועוד היה ר' יאשיה שהיה תנא, בר פלוגתא דר' יונתן, בכוליה גמרא. והיינו דקאמר "לר' יאשיה דדריה". דלא תימא לרבי יאשיה הזקן, דלאו אורח ארעא למימרא ליה הכי. שגדול וזקן ממנו היה:

לא תיתב אכרעך עד דמפרשת לה להא מילתא. מנין למנחת סוטה שטעונה תנופה?

מנא לן?! "והניף" כתיב בה?

בבעלים מנלן?

בבעלים מנא לן - שתהא האשה מניפה עם הכהן? דהא קרא בכהן לחודיה כתיב, "ולקח הכהן מיד האשה" וגו':

אתיא, יד, יד משלמים.

משלמים - מתנופת חזה ושוק ואימורין, דשלמים:

כתיב הכא, (במדבר ה, כה) "ולקח הכהן מיד האשה".

וכתיב התם, (ויקרא ז, ל) "ידיו תביאנה".

ידיו תביאנה - בבעלים כתיב, וגבי תנופה כתיב:

מה כאן, כהן,

מה כאן כהן - בסוטה כתיב כהן, בתנופת מנחתה:

אף להלן כהן.

ומה להלן בעלים, אף כאן בעלים.

הא כיצד?

מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף:

הניף והגיש קמץ וכו' היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה:

הא אקרבה?

הא אקרבה - קודם השקאה? דקתני, "קמץ והקטיר", והדר תניא "היה משקה":

הכי קאמר, סדר מנחות כיצד?

הכי קאמר כו' - הא דתנא רישא, "הניף והגיש קמץ והקטיר", לאו דוקא קודם השקאה נקט. ולא איירי בהשקאה כלל, אלא איירי בסדר הקרבת מנחת סוטה, שכן הוא: תנופה, והגשה, קמיצה, והקטרה. והכי קאמר, כשבא להקריבה, היה נוטלה מתוך כפיפה כו'. והדר איירי מי קודם. או השקאה קודם כל אלה, או אם כל אלה קודמין להשקאה. ופליגי בה רבי שמעון ורבנן:

הניף, והגיש, קמץ, והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.

ובהשקאה גופה פליגי, רבי שמעון ורבנן.

דרבנן סברי, משקה ואח"כ מקריב את מנחתה.

ורבי שמעון סבר, מקריב את מנחתה ואחר כך משקה.

שנאמר: (במדבר ה, כו) "ואחר ישקה":

ואם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה כשרה: