ת"ר: "והשקה", מה ת"ל? והלא כבר נאמר "והשקה"?
שאם נמחקה מגילה ואומרת איני שותה, מערערין אותה, ומשקין אותה בעל כרחה.
ה"ג ת"ר "'והשקה' מה ת"ל? והלא כבר נאמר 'והשקה?' שאם נמחקה כו'". ולא גרסינן "בתרא" ברישא ו"קמא" בסיפא. [שאין זה לשון ברייתא. גירסת מהרש"א]. ופי' משובש הוא. וטעה, ב"והלא כבר נאמר", דמשמע שזה נאמר מתחילה. והכי, פירוש סדר המקראות כך הוא. "וכתב", "ומחה", "והשקה", "והניף המנחה", "והקריב", דהיינו הגשה. "וקמץ", "והקטיר", "ואחר ישקה את האשה את המים". והדר תו כתיב, השקאה שלישית, "והשקה את המים, והיתה אם נטמאה וגו'". וקא"ר עקיבא, "והשקה את האשה", דכתיב קודם הקטרת המנחה, מה ת"ל? והלא כבר נאמר אחר הקטרת המנחה, "והשקה את המים"? וההוא דוקא הוא, ואין הראשון דוקא. דמדכתיב, "ואחר ישקה את האשה" ש"מ, השקאה אחר הקטרה היא. ומה ת"ל, "והשקה את האשה", אחר המחיקה? ללמדך, שאם נמחקה המגילה, ואמרה איני שותה, ולא הודית לומר טמאה אני, מערערין אותה. כלומר, פותחין פיה שלא בטובתה, ושופכין את המים לתוך גרונה. ואפי' נמחקה מגילה קודם הקטרה. דשלא כדין עשו הכהנים. דכיון דאינה שותה עד לאחר הקטרה, לא היה להם למחוק. דכל מה שיש שהות לאחר את המחיקה, מאחרין. שמא תודה. אפילו הכי, הואיל ונמחקה, ואפילו שלא כדין, אין שומעין לה לאמר, "איני שותה". אלא או תשתה, או תודה. ולכך נאמר, "והשקה", אחר המחיקה, ולא תשתה מיד עד לאחר הקטרה? אלא הא קמשמע לן, שהמחיקה גורמת לה לשתות: שאם נמחקה מגילה ואומרת איני שותה, מערערין אותה, ומשקין אותה בעל כרחה.
דברי רבי עקיבא.
ר"ש אומר: "ואחר ישקה", מה ת"ל? והלא כבר נאמר, "והשקה"?
ר"ש אומר ואחר ישקה מה ת"ל והלא כבר נאמר והשקה - לא פליג אדרבי עקיבא. אלא מר דריש האי קרא, ומר דריש האי קרא. והכי אמר לקמן בשמעתין, דתרוייהו ס"ל, מקריב מנחתה ואחר כך משקה:
והלא כבר נאמר - פסוק שלישי, "והשקה את המים" לאחר הקטרה, מה ת"ל "ואחר ישקה":
אלא לאחר כל מעשים כולן האמורין למעלה.
אחר כל המעשים כולן האמורים למעלה - ומה אמור למעלה? השבעה וקבלה, וכתיבה ומחיקה, והקטרת המנחה:
מגיד, ג' דברים מעכבין בה:
מגיד ששלשה דברים - הללו מעכבין: ההקטרה והשבעה ומחיקה. ולקמיה פריך "פשיטא?" קודם המחיקה מה תשתה?:
עד שלא קרב הקומץ. ועד שלא נמחקה מגילה. ועד שלא תקבל עליה שבועה.
"עד שלא קרב הקומץ". ר"ש לטעמיה, דאמר, "מקריב את מנחתה ואח"כ משקה".
"עד שלא נמחקה מגילה". אלא מאי משקה לה?
אמר רב אשי, לא נצרכה, לשרישומו ניכר.
לשרישומו ניכר - שאם היה רישומו ניכר, צריך לחזור ולמחוק עד שלא יהא רישומו ניכר:
"עד שלא תקבל עליה שבועה".
מישתא הוא דלא שתיא, הא מיכתב כתבי לה?!
הא מיכתב כתבי לה - כהן למגילה קודם קבלת שבועה, בתמיה:
והאמר רבא, מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה, לא עשה ולא כלום?
לא עשה כלום - דכי כתיב, "וכתב את האלות" אחר קבלת שבועה כתיב:
כדי נסבה.
כדי נסבה - שלא לצורך, דהא אפילו מיכתב לא כתבינן:
במאי קמיפלגי?
במאי קמיפלגי - אמתני' קאי. וברייתא נקט ברישא, לאשמועינן מהיכא יליף ר"ש טעמיה. וקבעי רבנן השתא, היכי דרשי להו לקראי? ור"ש היכי דריש להו לכולהו?:
תלתא קראי כתיבי.
"והשקה" קמא. "ואחר ישקה". "והשקה" בתרא.
רבנן סברי, "והשקה" קמא - לגופו. שמשקה ואח"כ מקריב את מנחתה.
רבנן סברי והשקה קמא - דקודם הקטרה דוקא הוא. ואע"ג דכתיב, "ואחר ישקה" דמשמע דוקא? על כרחך, מקרא האמור ראשון, אינו נדרש אלא לגופו, ומקראות יתירות האמורים אחריו, ניתנו לדרוש. הילכך קמא דוקא, לומר שמשקה ואח"כ מקריב את מנחתה. וע"כ "ואחר ישקה", אע"פ שנכתב אחר הקטרה אקודם הקטרה קאי. "ואחר" דקאמר, אמחיקה קאי, הכתובה למעלה. וקאמרי רבנן, דאם לא נמחקה יפה, לא ישקנה. והשקה בתרא נמי אקודם הקטרה קאי. ולדרשה אתא ע"כ:
"ואחר ישקה", מיבעי ליה לשרישומו ניכר.
"והשקה" בתרא, שאם נמחקה מגילה ואומרת איני שותה, מערערין אותה, ומשקה אותה בעל כרחה.
ור"ש סבר, "ואחר ישקה" לגופו. שמקריב את מנחתה, ואח"כ משקה.
ור"ש סבר ואחר ישקה - משמע דדוקא הוא.ודוקא כתיבה לאחר הקטרה, לומר שכולן מעכבין בה, הקטרת המנחה, ורושם הניכר. וכולהו מהכא נפקי, דקודמין להשקאה. "והשקה" קמא לאכשורי, דאי עביד איפכא:
"והשקה" קמא, שאם השקה ואח"כ הקריב את מנחתה, כשרה.
"והשקה" בתרא, שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה, ומשקין אותה בעל כרחה.
והשקה בתרא שאם נמחקה מגילה - ודוקא אחר הקטרה, דבדין אימחיק, משקין אותה בעל כרחה. והיינו דאיכא בין לר"ע בין לר"ש. דר"ע לית ליה "אם השקה ואח"כ הקריב מנחתה, כשרה" הילכך "והשקה" קמא, דריש לבעל כרחה, ואע"ג דשלא כדין אימחיק, קודם הקטרה. "ואחר ישקה" לרישומו ניכר. "והשקה" בתרא לגופיה, לומר שמקריב מנחתה ואח"כ משקה:
ורבנן?
בדיעבד לא פתח קרא.
בדיעבד לא פתח קרא - אין דרך הכתוב לומר בתחילת דבריו שלא כדרך מצותן. אלא בתחילה סדר משפט דבריו, ולבסוף מרבה מקראות לדרוש:
וסבר ר"ע משקין אותה בעל כרחה?
והתניא, "רבי יהודה אומר, כלבוס של ברזל מטילין לתוך פיה,
כלבוס - שני שינים יש לו, ונותן לתוך פיה זקוף:
שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה בע"כ.
אמר רבי עקיבא, כלום אנו צריכין אלא לבודקה,
אלא לבודקה - אם טהורה אם טמאה:
והלא בדוקה ועומדת?!
והלא בדוקה ועומדת - דכיון דאמרה איני שותה מודה שהיא טמאה:
אלא עד שלא קרב הקומץ יכולה לחזור בה.
יכולה לחזור בה - ולומר איני שותה, ואין אונסין אותה, דהא מודה דטמאה היא:
משקרב הקומץ, אינה יכולה לחזור בה"?
משקרב הקומץ וכו' - ולקמיה פריך, היא גופא קשיא, אמאי אינה יכולה לחזור, והלא בדוקה ועומדת היא:
וליטעמיך, תיקשי לך היא גופה!
"משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה", והלא בדוקה ועומדת?
לא קשיא.
הא, דקהדרא בה מחמת רתיתא.
והא, דקהדרא בה מחמת בריותא.
דקא הדרא מחמת בריותא - הא דקתני "בדוקה ועומדת", דקא הדרא בה מחמת בריותא הוא, שאינה רותתת, וקאמרה איני שותה, ודאי טמאה היא. ולכך אינה רותתת, דסמכא מעיקרא ואמרה, כי מטינא למשתי, לא שתינא. ולא שנא קרב קומץ, ולא שנא לא קרב, לא שתיא. כדמפרש ואזיל, "כל מחמת בריותא כלל כלל לא שתיא". ואפי' קירב הקומץ. והא דמפליג בין קרב ללא קרב, דקא הדרא בה מחמת רתיתא. שאנו רואין אותה רותתת. דאיכא למימר, דאינה מאמנת, שלא יבדקוה המים, ואפילו היא טהורה, ורוצה היתה לסמוך על טהרתה ולשתות, ולפיכך היא רותתת. וכשמגעת לשתות חוזרת בה. הילכך עד שלא קרב כו' וברייתא קמייתא דלעיל דקתני "מערערין אותה", במחמת ריתותא קאמר:
והכי קאמר, כל מחמת בריותא, כלל כלל לא שתיא.
מחמת רתיתא.
עד שלא קרב הקומץ, דאכתי לא אמחוק מגילה, אי נמי אמחוק מגילה, דשלא כדין עביד כהנים דמחקי, מצי הדרא בה.
משקרב הקומץ, דבדין עביד כהנים דמחקי, לא מצי הדרא בה.