האומרת טמאה אני לך.
ושבאו לה עדים שהיא טמאה.
והאומרת איני שותה.
ושבעלה אינו רוצה להשקותה.
ושבעלה בא עליה בדרך.
וכל הנשואות לכהנים.
מנחותיהן נשרפות.
וכל הנשואות [לכהנים]מנחותיהן נשרפות - ואפילו קרב הקומץ כהלכתו, ולא נטמאו, נשרפין שירים בבית הדשן. כדמפרש בגמרא:
בת ישראל שנשאת לכהן, מנחתה נשרפת.
וכהנת
כהנת - בת כהן:
שנשאת לישראל, מנחתה נאכלת.
מנחתה נאכלת - ד"כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל כתיב" (ויקרא ו), אבל כהנת הנשואה לישראל נאכלת. וכן כהנת אלמנה וגרושה שהביאה, מנחתה נאכלת:
מה בין כהן לכהנת?
מנחת כהנת נאכלת, ומנחת כהן אינה נאכלת.
כהנת מתחללת,
כהנת מתחללת - מן התרומה ומן הכהונה, אם נבעלה לפסול:
וכהן אין מתחלל.
וכהן אין מתחלל - אם נשא גרושה זונה וחללה וטעם דכולה מתני' מפרש בגמ':
כהנת מטמאה למתים, ואין כהן מטמא למתים.
כהן אוכל בקדשי קדשים,
בקדשי קדשים - חטאת ואשם ומנחה. בכולם כתיב, "כל זכר בכהנים [יאכלנו]":
ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים.
מה בין איש לאשה?
מה בין איש לאשה - בישראל נמי קמיירי:
האיש פורע ופורם
איש פורע ופורם - כשהוא מנוגע, פורע ראשו ופורם בגדיו:
ואין האשה פורעת ופורמת.
האיש מדיר את בנו בנזיר
האיש מדיר את בנו - קטן, בנזיר. וחלה הנזירות עליו, אפילו לכשיגדל:
ואין האשה מדרת בנה בנזיר.
האיש מגלח על נזירות אביו
מגלח על נזירות אביו - אם נדר אביו בנזירות, והפריש קרבנותיו, ומת, והיה בנו נזיר, הבן מגלח "ביום מלאת", ומביא קרבנות שהפריש אביו:
ואין האשה מגלחת על נזירות אביה.
האיש מקדש את בתו,
מקדש את בתו - מקבל קידושי בתו קטנה שלא מדעתה:
ואין האשה מקדשת את בתה.
האיש מוכר את בתו
מוכר את בתו - לאמה, כשהיא קטנה:
ואין האשה מוכרת את בתה.
האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה.
האיש נתלה, ואין האשה נתלית.
האיש נמכר בגניבתו, ואין האשה נמכרת בגניבתה:
גמרא
ת"ר, "כל הנשואות לכהונה, מנחותיהן נשרפות.
מנחותיהן נשרפות - אחת מנחת סוטה ואחת מנחת נדבה:
כיצד?
כהנת לויה וישראלית שנשאת לכהן, אין מנחתה נאכלת, מפני שיש לו חלק בה.
מפני שיש לו חלק בה - שהוא מקריבה משלו. וכתיב, "כל מנחת כהן" וגו':
ואינה עולה כליל, מפני שיש לה חלק בה.
ואינה עולה כליל שיש לה חלק בה - שלכפרתה היא באה. ואין מנחת זר ובת כהן, קריבין כליל, בלא קמיצה:
אלא הקומץ קרב בעצמו, והשירים קריבין בעצמן.
השירים קריבין לעצמן - לאחר שקרב הקומץ:
איקרי כאן, "כל שהוא ממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטירו"?
קרי כאן כל שממנו כו' - "כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו לה'" (ויקרא ב) הוה ליה למכתב, למה ליה למכתב "ממנו"? אלא למדרשיה נמי באנפי נפשיה. לא תקטירו כל ש"ממנו" עולה כבר אשה לה'. ויש בכלל לאו זה בשר כל קרבנות, חוץ מעולה. ויש בכלל זה, שירי מנחות. והכא נמי, דלמא בתר חלק שלה אית לן למיזל, והויא הקטרת קומץ כהלכתו, ואלו שירים גמורין הם, וישנן בבל תקטירו:
אמר יהודה בריה דר"ש בן פזי, דמסיק להו לשום עצים
דמסיק להו לשם עצים - דנימא הכי. אם ראויים הן להקטיר, ולא היתה ראויה ליקמץ, כדין מנחת כהן, הרי זו הקטרה לשמה. וקמיצה, לא מעלה ולא מורדת. ואם ראויה היתה ליקמץ, ואלו שיריה, הרי הן כשאר עצי המערכה:
כר"א.
כר"א - פלוגתייהו בזבחים. "אברי חטאת שנתערבו באברי עולה. ר"א אומר, יתנם למעלה, ורואה אני את בשר חטאת על המזבח, כאילו הן עצים. וחכ"א, תעובר צורתן, ויצאו לבית השריפה". שאסור להקטיר אברי חטאת משום לאו, ד"כל שממנו לאישים". ור"א סבר, בתריה דההוא קרא כתיב, "קרבן ראשית תקריבו אותם לה'". שאור ודבש בכורים, אתה מביא מן התמרים, ומנחת שתי הלחם שהוא ראשית מן השאור. "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", קאי נמי א"ממנו אשה לה'" דאוקמיה בבל תקטירו. ואשמעינן דלא אסר הקטרתו, אלא כשמתכוין לריח ניחוח:
((יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהֹוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה: (יב) קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיהֹוָה וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ:)
דתניא, ר"א אומר, לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעליהו לשום עצים.
הניחא לר"א דאית ליה האי סברא, אלא לרבנן דלית להו האי סברא, מאי איכא למימר?
דעבדי להו כר"א בר"ש.
כר"א בר"ש - במנחות בפ' אלו מנחות, (דף עג) גבי מנחת חוטא כהן, שמביא על שמיעת קול, או על ביטוי שפתים, או על טומאת מקדש וקדשיו בדלי דלות. ופליגי רבנן עליה דרבי שמעון ואמרי, "והיתה לכהן כמנחה", מנחת חובתו של כהן, כליל, כמנחת נדבתו, ואינה נקמצת. [ור"ש דריש ליה לקרא התם הכי, וכי נאמר והיתה לכהן כמנחתו לא נאמר אלא]כמנחת חוטא של ישראל מה של ישראל נקמצת אף מנחת חוטא של כהן נקמצת. אי מה מנחת ישראל שיריה נאכלין אף זו שיריה נאכלין ת"ל והיתה לכהן כמנחה לכהן כמנחה לענין עבודת כהן שטעונה קמיצה ולא לאישים כמנחה הא כיצד? הקומץ קרב לעצמו, והשיריים קריבין לעצמם. ולית ליה, "כל שממנו לאישים" כלל. ר"א בר"ש פליג עליה ואמר, קומץ קרב לעצמו, ושירים מתפזרין לאיבוד:
דתניא, רבי אלעזר בר"ש אומר, הקומץ קרב בעצמו, והשירים מתפזרים על בית הדשן: