צורת הדף באתר היברובוקס

מהו דתימא, (במדבר ה) "נטמאה", "נטמאה", שני פעמים,

מהו דתימא נטמאה נטמאה שני פעמים - אמורים בפרשה. ודרשינן ליה לקמן (דף כז) אחד לבעל ואחד לבועל, היכא דמיתסרא אבועל בהא סתירה משתעי קרא, דנוהג בה דין סוטה אבל הא דאסורה כו':

אחד לבעל ואחד לבועל,

היכא דקא מיתסרא בהא זנות,

אבל הא, הואיל ואסורה וקיימא, אימא לא,

קא משמע לן:

קמ"ל - דכי אתא קרא לגופיה אתא, דהיכא דאינו קרוב לה, נאסר עליה על ידי קינוי זה, ולאו למעוטי קרובים אתא:

חוץ מן הקטן [וכו']: "איש" אמר רחמנא, ולא קטן.

איש אמר רחמנא - ושכב איש אותה:

"ושאינו איש", למעוטי מאי?

אילימא למעוטי שחוף,

שחוף - שבשרו נשחף וכלה ויבש, ואין בו כח. ובתורת כהנים בקללות שנינו דוגמתו, יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה אבל בשרו שמור עליו. תלמוד לומר, "את השחפת", מלמד שבשרו נשחף:

והאמר שמואל, "שחוף מקנין על ידו,

ופוסל בתרומה"?

"מקנין על ידו", פשיטא?

מקנין על ידו כו' - כמו והוינן בה, מקנין על ידו, פשיטא?!:

מהו דתימא, (במדבר ה) "ושכב איש אותה שכבת זרע" אמר רחמנא, והא לאו בר הכי הוא,

קמ"ל.

"ופוסל בתרומה", פשיטא?

ופוסל בתרומה פשיטא - אם הוא אחד מן הפסולים המחללין את האשה כגון עובד כוכבים עבד חלל נתין וממזר, דקיימא לן בקדושין וביבמות דפסולין האשה בביאתן, מ"ובת כהן כי תהיה לאיש זר", כיון שנבעלה למי שזר אצלה פסלה:

מהו דתימא, (ויקרא כא) "לא יחלל זרעו" אמר רחמנא,

לא יחלל זרעו - מדלא כתיב, לא יחל דרשינן שני חילולין, אחד לה ואחד לזרעה:

דאית ליה זרע ליחלל, דלית ליה זרע לא ליחלל.

דאית ליה זרע מחלל - את האשה בביאתו דלית ליה זרע לא יחלל:

קמ"ל.

קא משמע לן - שמואל דפוסל שמעינן ליה מהא דאמר מקנין על ידי שחוף:

ואלא למעוטי גוי?

והאמר רב המנונא, "גוי מקנין על ידו, ופוסל בתרומה"?

"מקנין על ידו", פשיטא?

מהו דתימא, "נטמאה", "נטמאה", שתי פעמים, אחד לבעל, ואחד לבועל, היכא דקמיתסרא בהא זנות, אבל הא, הואיל ואסורה וקיימא, אימא לא,

קמשמע לן.

"ופוסל בתרומה", פשיטא?

מהו דתימא, (ויקרא כב) "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" אמר רחמנא,

ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' - ומיניה נפקא לן דפסולין פסלי לאשה בביאתן. ומדאפקיה בלשון הויה נדרוש, דאית ליה הויה, מי שקידושין תופסין בה, כגון ממזר נתין וחלל פסלי, אבל עובד כוכבים ועבד הרי הן כבהמה, וכיון דלית להו הויה, לא נפסלו. עובד כוכבים אין לו קידושין בישראל. דכתיב (ויקרא כ) "איש אשר ינאף את אשת רעהו". ותניא בסנהדרין (דף נב) פרט לאשת אחרים. אלמא לית להו אישות. עבד, "עם החמור" כתיב בהו, עם הדומה לחמור:

דבר הויה, אין, דלאו בר הויה, לא.

קמשמע לן, דפסיל מדרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל, מנין לגוי ועבד שבאו על הכהנת ועל הלוייה ועל בת ישראל שפסלוה?

שנאמר, (ויקרא כב) "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה".

מי שיש לו אלמנות וגירושין בה,

מי שיש לו אלמנות וגירושין בה - הוא דכי אין לה זרע ממנו ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל דלא פסלה בביאתו, יצא עובד כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה שלא תפסו לו בה קידושין, וכשמת אין שם אלמנות עליה. וביבמות פריך אימא לקולא, דמי שיש לו אלמנות וגירושין הוא דכי אית לה זרע לא תיכול אבל עובד כוכבים ועבד אפי' אית לה זרע מיניה תיכול? והתם משני לה בהבא על יבמתו. ומיהו שמעינן [ליה מהא] דמקנין ע"י עובד כוכבים:

יצאו גוי ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה.

ואלא למעוטי מאי?

ואלא - מי שאינו איש דמתני' למעוטי בהמה:

א"ר פפא, למעוטי בהמה.

דאין זנות בבהמה.

דאין זנות לבהמה - אינה נעשית זונה בבעילת בהמה, ואינה נאסרת על בעלה:

אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי, מנא הא מילתא דאמור רבנן, אין זנות בבהמה?

דכתיב, (דברים כג) "לא תביא אתנן זונה וגו'.

אתנן זונה - נתן טלה באתננה:

ומחיר כלב"

מחיר כלב - החליף כלב בטלה:

ותניא, "אתנן כלב,

אתנן כלב - שאם אדם אומר לזונה היליך טלה, והבעלי לכלבי:

ומחיר זונה

מחיר זונה - היתה לו שפחה זונה והחליפה בטלה.

ומדקאמר אתנן כלב מותר, מכלל דלאו זנות הוא. דאי זנות הוא, הוה חייל עלה שם אתנן:

מותרין.

שנאמר, "גם שניהם", שנים, ולא ארבעה".

ואלא "שכבת זרע" ל"ל?

ואלא שכבת זרע למה לי - כיון דאמרת מקנין ע"י שחוף:

מיבעי ליה לכדתניא,

""ש"ז", פרט לדבר אחר".

מאי דבר אחר?

אמר רב ששת, פרט, לשקינא לה שלא כדרכה.

לשקינא לה שלא כדרכה - אל תסתרי עמו להבעל שלא כדרכה:

אמר ליה רבא, שלא כדרכה! (ויקרא יח) "משכבי אשה" כתיב?

משכבי אשה כתיב - הוקשו שני משכבותיה לכל דברים, וכיון דנאסרת עליו, אמאי לא הוי קינוי:

אלא אמר רבא, פרט לשקינא לה דרך אברים.

א"ל אביי, פריצותא בעלמא היא,

דרך אברים פריצותא בעלמא הוא - שוכב עמה בקירוב בשר:

ופריצותא מי אסר רחמנא?

פריצותא מי קאסר רחמנא - אשה על בעלה בהכי. וכיון דלא מתסרא עליה בהכי, פשיטא דלאו קינוי הוא:

אלא אמר אביי, פרט לשקינא לה בנשיקה.

בנשיקה - משיק השמש באותו מקום:

הניחא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה, אבל נשיקה ולא כלום היא, היינו דאתי קרא למעוטי נשיקה.

היינו דאתא קרא למעוטיה - דלא תימא העראה היא:

אלא למאן דאמר העראה זו נשיקה, מאי איכא למימר?

אלא למאן דאמר - ביבמות (דף נה), העראה האמורה בתורה שהיא כגמר ביאה בכל העריות, כדכתיב (ויקרא כ) "את מקורה הערה את שארו הערה" זו נשיקה, מאי איכא למימר.

היכי מצית למימר דאתא קרא למעוטה, הלא כגמר ביאה היא לכל דבר, חוץ משפחה חרופה:

לעולם לשקינא לה דרך אברים.

ומהו דתימא, בקפידא דבעל תליא רחמנא,

בקפידא דבעל תליא - דכתיב "וקינא", ובעל הא חזינן ליה דקפיד, שהרי קינא לה על כך:

ובעל הא קא קפיד.

קמשמע לן.

אמר שמואל, ישא אדם