דומה,
דומה - נטענת ונדברת בפי כל על ניאופיה. "דומה" לשון קלסה ודיבור. כדאמרי' בנדה, (דף סו) "דומת עירך עלתה ביך". וההוא לאו חשד הוא, אלא דיבור יתר. שהיו נדברים בה על חביבותה של בעלה. ואף קלסה לשון דיבור יתר הוא. לפיכך הוא נהפך ללשון שבח וללשון גנאי, כדאמר (שמקלסין אותו):
ואל ישא בת דומה.
שזו באה מטיפה כשרה,
וזו באה מטיפה פסולה.
וזו באה מביאה פסולה - שמא מעובד כוכבים או ממזר:
ור' יוחנן אמר, ישא אדם בת דומה, ואל ישא דומה.
שזו עומדת בחזקת כשרות.
[שזו] - הבת עומדת בחזקת כשרות ומותרת לבעלה. ולטיפה פסולה לא חיישינן - דרוב בעילות אחר הבעל ומבעלה נתעברה:
וזו אינה עומדת בחזקת כשרות.
וזו אינה עומדת בחזקת כשרות - שמזנה תחתיו, ונאסרת עליו, והוא אינו רואה, ואינו מגרשה, ובא עליה באיסור:
מיתיבי, "נושא אדם דומה"?
אמר רבא, ותסברא, "נושא" לכתחלה?!
ותסברא נושא לכתחילה - הא ודאי מקלקלה ליה! אלא על כרחך משבשתא היא, ובעית לתרוצה ולמתני "אם נשא אדם דומה, מותר". וכיון דבעית לתרוצה, אלמא תנא לאו דוקא, ולא מותבינן מינה, דאיכא למימר בהא נמי טעה, ותני נמי "בת דומה". ואנן נמי כי אמרינן, ישא אדם זו ולא ישא זו, לאו לכתחילה, אם ימצא אחרת, אבל מי שאינו מוצא אלא שתים אלו, ישא זו ואל ישא זו:
אלא, "אם נשא", תני נמי "בת דומה".
והלכתא, ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה.
דתני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו, אשה מזנה - בניה כשרין.
רוב בעילות אחר הבעל.
דתני רב תחליפא כו' - הלכך בת דומה כיון דכשרה היא טוב לו שישאנה שתהא תחתיו בחזקת היתר ואל ישא דומה שמקלקלתו לשמש עמה משנאסרה לו:
בעי רב עמרם, היתה פרוצה ביותר,
היתה פרוצה ביותר - דאיכא למיחש דרוב בעילותיה משל אחרים:
מהו?
מהו - שיהו בניה כשרים:
אליבא דמ"ד, אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה
אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה - לפני ווסת נדותה יום אחד דלא ידע הבעל את ווסת נדתה דלנטרה אותו היום מלזנות שלא תתעבר בזנות:
לא תיבעי לך.
דלא ידע בה, ולא מנטר לה.
כי תיבעי לך, אליבא דמ"ד
כי תיבעי לך כו' - פלוגתא במס' נדה (דף לא):
אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה.
סמוך לטבילתה - לאחר שטבלה ביום טבילתה או ליום מחר:
מאי?
כיון דידע בה, נטורי מנטר לה.
או דלמא כיון דפרוצה ביותר לא?
או דלמא כיון דפרוצה היא ביותר - לא מצי מינטר לה שנשמטת מאצלו פתאום:
תיקו:
ואלו שב"ד כו': ת"ר: ""איש" מה ת"ל: "איש איש"?
לרבות, אשת חרש, ואשת שוטה, ואשת שעמום, ושהלך בעלה למדינת הים, ושהיה חבוש בבית האסורין, שב"ד מקנין להן, לפוסלן מכתובתן.
יכול אף להשקותן?
ת"ל, (במדבר ה) "והביא האיש את אשתו".
ר' יוסי אומר, אף להשקותה.
ולכשיצא בעלה מבית האסורין, ישקנה".
במאי קא מיפלגי?
רבנן סברי: בעינן "וקינא" "והביא".
ור' יוסי סבר, לא בעינן "וקינא", "והביא".
וקינא והביא - המקנא לה ישקנה/ ואי קשיא בקינוי נמי הא כתיב את אשתו דמשמע דבעלה מקנא לה ולא אחר הא מתרבי מאיש איש:
ת"ר: (במדבר ה) "אשר תשטה אשה תחת אישה",
אשר תשטה אשה תחת אישה - קרא יתירא הוא לדרשה בסוף הפרשה זאת תורת הקנאות וגו':
להקיש איש לאשה,
להקיש איש לאשה - כדמפרש ואזיל למאי הלכתא:
ואשה לאיש.
למאי הלכתא?
אמר רב ששת, כשם שאם הוא סומא לא היה משקה.
דכתיב: (במדבר ה) "ונעלם מעיני אישה", כך היא, אם היתה סומא, לא היתה שותה.
רב אשי אמר, כשם שחיגרת וגידמת, לא היתה שותה
רב אשי אמר כו' - מר מפרש היקישא דאיש לאשה, ומר מפרש היקישא דאשה לאיש. ולא פליגי:
דכתיב: