כחנייתן עברו.
לדברי רבי אלעזר בר' שמעון, בזה אחר זה עברו.
ולדברי ר"א בר שמעון - דאמר יותר משלש מאות מיל, בזה אחר זה עברו, איש אחר איש. נמצאו ששהו הרבה לעבור. דאי כחנייתן עברו, משום קולא דמים מאדם, לא נגבהין כל כך:
וחד אמר, בין מר ובין מר, כחנייתן עברו.
מר סבר אדם קל,
ומר סבר מים קלים.
מים קלים - הרבה הם קלים מן האדם. ומר סבר אדם קל לרוץ כמו המים:
(במדבר יג) "שלח לך אנשים"
אמר ריש לקיש, "שלח לך", מדעתך.
מדעתך - אני איני מצוה אותך, אבל ישראל הם אומרים לך. כדכתיב (דברים א) "ותקרבון אלי כולכם" וגו'. אני איני מעכב על ידך:
וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו?!
כלום יש אדם - כלומר אם הקב"ה צוה, כלום היה אומר לו לעשות דבר שסופו לבא לידי תקלה:
והיינו דכתיב, (דברים א) "וייטב בעיני הדבר".
אמר ריש לקיש, "בעיני"' ולא בעיניו של מקום.
(דברים א) "ויחפרו לנו את הארץ"
אמר ר' חייא בר אבא, מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל.
לבושתה של ארץ ישראל - אותה שאילה ששאלו תחילה, שלוח המרגלים:
כתיב הכא, "ויחפרו לנו את הארץ".
וכתיב התם, (ישעיהו כד) "וחפרה הלבנה ובושה החמה" וגו'.
(במדבר יג) "ואלה שמותם למטה ראובן שמוע בן זכור".
אמר רבי יצחק, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו.
ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד.
[לא עלה בידינו - אין אנו יודעין לדרוש]:
(במדבר יג) "סתור בן מיכאל".
"סתור", שסתר מעשיו של הקב"ה.
סתר דבריו - הכחיש ועשה שונאו [של הקב"ה]בדאי:
"מיכאל", שעשה עצמו מך.
שעשה שונאו של הקב"ה מך - חלש. כדאמרי' לקמן, "אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם":
אמר רבי יוחנן, אף אנו נאמר.
"נחבי בן ופסי".
"נחבי", שהחביא דבריו של הקב"ה.
שהחביא דבריו - ולא אמרן כמות שהן:
"ופסי", שפיסע על מדותיו של הקב"ה.
שפיסע - דילג שלא אמרן כאשר הם:
(במדבר יג) "ויעלו בנגב ויבא עד חברון".
"ויבאו", מבעי ליה?
אמר רבא, מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות.
אמר להן, אבותי, בקשו עלי רחמים, שאנצל מעצת מרגלים.
יהושע כבר בקש משה עליו רחמים.
יהושע - לא הוצרך לילך, שכבר ביקש עליו משה רחמים:
שנאמר' (במדבר יג) "ויקרא משה להושע בן נון יהושע".
יה יושיעך מעצת מרגלים.
והיינו דכתיב, (במדבר יד) "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" וגו'.
והיינו דכתיב "ועבדי כלב וגו' - והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה". והיא חברון. כדכתיב, (יהושע יד) "ויתן את חברון לכלב". ש"מ כלב הוא דאזיל לחברון:
"ושם אחימן ששי ותלמי" וגו'.
"אחימן", מיומן שבאחיו.
מיומן - גבור שבהם. כמו שיד הימין חשובה מן השמאל:
"ששי"', שמשים את הארץ כשחתות.
שעושה את הארץ כשחיתות - שמקום רגליו מעמיק בארץ מרוב כובדו, וניכר שם כגומא, וכשחת. ולשון "ששי" לא פורש לנו, מאי דמי לשחיתות? ונראה לשון "עמודי שש", שהם כבדים, ומקום מעמדם ניכר:
"תלמי", שמשים את הארץ תלמים תלמים.
תלמים - כתלם המחרישה, שמעלה העפר ומעמיק בארץ:
ד"א."אחימן", בנה ענת.
"ששי", בנה אלש.
"תלמי", בנה תלבוש.
"ילידי הענק", שמעניקין חמה בקומתן.
שהיו מעניקים את החמה בקומתן - מרוב גובה קומתן דומין כאילו צוארם נוקב, ועונק, בנקב שהחמה יוצאה בו:
(במדבר יג) "וחברון שבע שנים נבנתה".
[מאי נבנתה]?
אילימא נבנתה ממש.
אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם לבנו גדול?!
לבנו קטן - כנען קטן הבנים של חם היה, ומצרים, שני לבנים:
דכתיב, (בראשית י) "ובני חם כוש ומצרים" וגו'?
אלא שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען.
מבונה - לשון, "אבנה ממנה" (בראשית טז). כלומר, מיושבת בפירות:
ואין לך טרשים בכל א"י יתר מחברון.
טרשים - סלעים שאין עושין פירות כארץ לחה:
דקברי בה שיכבי.
דקברי בה שכבי - לא גרסינן מ"ט.
אלא ה"ק, ותדע דטרשין היא, ואינה ראויה לפירות ככל שאר הארץ, לפיכך יחדוה לקבורת מתים:
ואין לך מעולה בכל הארצות, יתר מארץ מצרים.
שנאמר, (בראשית יג) "כגן ה' כארץ מצרים".
ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים, יתר מצוען.
דכתיב, (ישעיהו ל) "כי היו בצוען שריו".
כי היו בצוען שריו - של מלך ישראל, ששולחים אל פרעה, לעזור לו על מלך אשור. אלמא פרעה בצוען יתיב, ושם הולכין לבקשו:
ואפילו הכי חברון מבונה אחד משבעה בצוען.
וחברון טרשים הוי?!
והא כתיב' (שמואל ב טו) "ויהי מקץ ארבעים שנה, ויאמר אבשלום אל המלך, אלכה נא" וגו'.
אלכה נא ואשלם את נדרי - אלכה נא בחברון ואשלם הנדר שנדרתי בגשור. כדכתיב בתריה, "כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור". ובחברון מאי בעי? והלא לא היה שם המזבח כי אם בגבעון?:
ואמר רב אויא, ואיתימא רבה בר בר חנן, שהלך להביא כבשים מחברון?
להביא כבשים לעולה - דאמר מר במס' מנחות כבשים מחברון. אלמא ארץ מרעה היתה:
ותניא, "אילים ממואב, כבשים מחברון"?
מינה.
מינה - כלומר מתשובתך אתה מסייעני, שלא היתה חשובה ליזרע כשאר הארץ, מאחר שהיא בת טרשים. כדאמרי' בבבא מציעא בהשוכר (דף פ) "ואי ארעא דמחזקא בגרונדי [היא, שניהם משלמין]:
איידי דקלישא ארעא,
דקלישא ארעא - עפר של טרשים דק וקלוש ומועט הוא, ומתוך כך לא היו חורשים וזורעים אותה תבואה מאכל אדם:
עבדה רעיא,
ועבדה רעיא - מצמחת ומעלה עשבים, ואוכלים הצאן:
ושמן קניינא.
ושמן קניינא - המקנה הצאן. שכן דרך הצאן להשביח בארץ יבשה וטרשים, יותר מארץ לחה:
(במדבר יג) "וישובו מתור הארץ