וילכו ויבאו".
וילכו ויבאו - לא גרסינן, "וכתיב". [אלא], "וילכו יתירא הוא?". כיון דכתיב [לעיל] "וישובו", לא הוה ליה למימר אלא, "ויבאו אל משה" וגו':
א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מקיש הליכה לביאה.
מקיש הליכתן - שהלכו לתור, לביאתן:
מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה.
אף הליכתן בעצה רעה - שמתחילה להוציא דבה נתכוונו:
(במדבר יג) "ויספרו לו ויאמרו באנו" וגו'.
וכתיב, "אפס כי עז העם".
אמר רבי יוחנן משום ר"מ, כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו.
אינו מתקיים - שמחזיקין אותן השומעין כבדאין, לפיכך אומר דבר אמת תחילה, כדי שיאמינו. ואף מרגלים לכך פתחו בשבח הארץ תחילה:
(במדבר יג) "ויהס כלב את העם
ויהס - שיתקן:
אל משה".
אל משה - בדברים שהתחיל לדבר במשה. והיו סבורים שבגנותו רוצה לספר:
אמר רבה, שהסיתן בדברים פתח.
שהסיתם בדברים - כדמפרש ואזיל:
יהושע דקא משתעי, אמרי ליה, דין ראש קטיעה ימלל?!
דחזייה - כלב ליהושע שרצה לדבר ושיתקוהו בנזיפה ואמרו לו ראש הקטוע ידבר מי שראשו קטוע שאין לו בנים ליטול חלק בארץ הוא ידבר בפנינו:
אמר, אי משתעינא, אמרי בי מילתא, וחסמין לי.
וחסמין לי - משתקין אותי:
אמר להן, וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?
סברי בגנותיה קא משתעי. אישתיקו.
אמר להו, הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והאכילנו את המן.
אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע, לא נשמע לו?!
(במדבר יג) "עלה נעלה וירשנו אותה" וגו'.
עלה נעלה - אף לשמים אם יצוה עלינו:
"והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל" וגו'.
אמר רבי חנינא בר פפא, דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה.
"כי חזק הוא ממנו",
ממנו - מן הקב"ה:
אל תקרי "ממנו", אלא "ממנו".
אל תקרי - לא גרס. שאין הפרש קרייה בין "ממנו" הנאמר על יחיד שנדברים עליו, ל"ממנו" של רבים שאומרים על עצמן:
כביכול, אפילו בעל הבית
בעל הבית - אדון העולם:
אינו יכול להוציא כליו משם.
אינו יכול להוציא כליו - אם הפקידם שם:
(במדבר יג) "ארץ אוכלת יושביה היא".
דרש רבא, אמר הקב"ה, אני חשבתיה לטובה,
אני חשבתיה לטובה - שהראיתיה להם כאוכלת יושביה, שמתים בה תדיר:
והם חשבו לרעה.
"אני חשבתיה לטובה", דכל היכא דמטו, מת חשיבא דידהו, כי היכי דניטרדו, ולא לשאלו אבתרייהו.
ואיכא דאמרי, איוב נח נפשיה,
שכיב איוב - שלא תגין זכותו עליהם. והיינו דקאמר כלב, "סר צלם מעליהם":
ואטרידו כולי עלמא בהספידא.
"הם חשבו לרעה", "ארץ אוכלת יושביה היא".
(במדבר יג) "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו" וגו'.
אמר רב משרשיא, מרגלים שקרי הוו.
בשלמא, "ונהי בעינינו כחגבים", לחיי. אלא, "וכן היינו בעיניהם", מנא הוו ידעי?
ולא היא.
כי הוו מברי אבילי, תותי ארזי הוו מברי.
ה"ג ולא היא כי הוו מברי אבילי תותי ארזי הוו מברי - ולא היו שקרנים בזאת (ולא היו נראים בהן שקרנים) דאינהו שמעינהו לאמוריים שקורין אותן חגבים דכי הוו אמוריים מברין את אביליהם כשחוזרין מן הקבר כדאמר לעיל דכל היכא דמטו שכיב חשיבא מנייהו ומברין לאבל סעודה לנחמו תותי ארזי הוו מברי להו:
וכדחזינהו - והם יראים לעמוד לפניהם, סלקי ויתבי באילני:
שמעי דקאמרי, קחזינן אינשי דדמו לקמצי, באילני.
(במדבר יד) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו".
אמר רבה אמר רבי יוחנן, אותו היום [ערב] תשעה באב היה.
אמר הקב"ה, הן בכו בכיה של חנם, ואני אקבע להם בכיה לדורות.
"ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".
וכתיב, (במדבר יד) "וכבוד ה' נראה באהל מועד".
אמר רבי חייא בר אבא, מלמד, שנטלו אבנים, וזרקום כלפי מעלה.
וזרקום כלפי מעלה - (שדי) לרגום אותם. [וקאי] נמי א"כבוד ה'":
(במדבר יד) "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה".
במגפה - מדלא קרינן במגפה, משמע במיוחדת וראויה להם. במדה כנגד מדה:
אמר רבי שמעון בן לקיש, שמתו מיתה משונה.
אמר רבי חנינא בר פפא, דרש ר' שילא איש כפר תמרתא, מלמד, שנשתרבב לשונם ונפל על טיבורם.
והיו תולעים יוצאות מלשונם, ונכנסות בטיבורם. ומטיבורם, ונכנסות בלשונם.
ורב נחמן בר יצחק אמר, באסכרה מתו:
באסכרה מתו - שהיא באה על לשון הרע. כדאמרינן בבמה מדליקין (שבת דף לג):
וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן, חזרו מים למקומן.
וכיון שעלה כו' - סיפא דברייתא דלעיל היא. אלא איידי דתנא בה, "ומכאן אתה מחשב לאשכול" נקט לה לפרשת מרגלים הכא:
שנאמר, (יהושוע ד) "ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן, נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה, וישובו מי הירדן למקומם, וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו".
שבו המים למקומם - שהכהנים עמדו במקומם עד שעברו כל העם, וכשעברו, נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה, ונמשכו לאחוריהם פסיעה אחת. נמצאו, כהנים מצד זה כו'. ואע"ג דההוא קרא, ד"ויהי כאשר תם כל העם לעבור", קדים? דמשמע דהאי נתקו רגלי הכהנים בעבר השני כתיב? לא הוי הכי. אלא אין מוקדם ומאוחר. דאי כסדרן כתיב, הא נפקי להו מן הירדן? דכתיב, "ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם והעם עלו". וכיון דארון והכהנים עלו ועברו אחריהם עד שבאו לפניהם הרי יצאו מן הירדן. ומאי תו דקאמר, "ויצו יהושע את הכהנים לאמר עלו מן הירדן"? אלא אין מוקדם ומאוחר. והאי "עלו מן הירדן" דקאמר להו, הכי קאמר להו. סלקו רגליכם לאחוריכם, ועודם בעבר המזרחית. וכתיב בתריה, "נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן אל מקומם":
נמצא, ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד, וישראל מצד אחד.
נשא ארון, את נושאיו, ועבר.
נשא ארון את נושאיו ועבר - והיינו קרא קמא. דכתיב, "ויהי כאשר תם כל העם לעבור [ויעבור]ארון ה'" וגו':
שנאמר, (יהושוע ד) "ויהי כאשר תם כל העם לעבור, ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם".
ועל דבר זה נענש עוזא.
שנאמר, (דברי הימים א יג) "ויבאו עד גורן כידון, וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון".
אמר לו הקב"ה, עוזא, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן!
(שמואל ב ו) "ויחר אף ה' בעוזא, ויכהו שם על השל" וגו'.
רבי יוחנן ור"א.
חד אמר על עסקי שלו.
על עסקי שלו - שגגה ששגג לאחוז בו:
וחד אמר שעשה צרכיו בפניו.
שעשה צרכיו - ו"של" לשון כי ישל זיתך, (דברים כח). "ובשלייתה" (שם) דבר המוטל מלמעלה למטה:
(שמואל ב ו) "וימת שם עם ארון האלהים".
א"ר יוחנן, עוזא בא לעוה"ב.
שנאמר, "עם ארון האלהים".
מה ארון לעולם קיים,
הארון קיים לעולם - שהרי נגנז. כדאמר ביומא, (דף נב) שגנזו יאשיהו:
אף עוזא בא לעוה"ב.
(שמואל ב ו) "ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא".
א"ר אלעזר, שנשתנו פניו כחררה.
חררה - עוגה שאופין על פני הגחלים:
אלא מעתה, כל היכא דכתיב "ויחר", ה"נ?
התם כתיב, "אף", הכא לא כתיב "אף".
דרש רבא, מפני מה נענש דוד?
נענש דוד - שמת עוזא על ידו:
מפני שקרא לדברי תורה, זמירות.
שנאמר, (תהילים קיט) "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי".
זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי - כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם, הייתי משתעשע בחוקיך, והיו לי לזמירות לשעשעני:
אמר לו הקב"ה, ד"ת שכתוב בהן, (משלי כג) "התעיף עיניך בו ואיננו",
התעיף - לשון [כפול]. "וכפלת", מתרגמינן ותיעוף (שמות כז). שאם תכפיל עיניך, לסתום עין בהסח הדעת מהסתכל בהן, מיד, "ואיננו":
אתה קורא אותן זמירות?!
הריני מכשילך, בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו.
דכתיב, (במדבר ז) "ולבני קהת לא נתן,
לא נתן - עגלות, משה לבני קהת. לפי שיש עליהם לשאת בכתף. כי לא היו ממונים, אלא על דבר קדושת הארון והשולחן [והמנורה ומזבח הזהב]:
כי עבודת הקודש "וגו' ואיהו, אתייה בעגלתא.
(שמואל א ו) "ויך באנשי בית שמש, כי ראו בארון".
ויך באנשי בית שמש - לא בהך הכאה דדוד כתיב, אלא כשהביאוהו הפרות מפלשתים. ואיידי דאיירי בארון, נקט לה:
משום דראו, ויך?!
משום דראו - ונסתכלו בו, "ויך"?! בתמיה:
רבי אבהו ורבי אלעזר.
חד אמר, קוצרין, ומשתחוים היו.
קוצרין ומשתחוים היו - לא בטלו ממלאכתן לכבדו. והאי "ראו", לשון בזיון. כמו, "אל תראוני שאני שחרחורת" (שיר א):
וחד אמר מילי נמי אמור