שמעו דברי מערכי המלחמה, וחזרו.
שמעו דברי מערכי מלחמה - מי ראוי לחזור, ומי ראוי לילך. וחזרו הראוים לחזור. כגון בנה בית, ונטע כרם, ואירש אשה, וירא, ורך הלבב. ואע"ג דכתיב בהן "ודברו השוטרים"? לקמן אמרינן, דכהן קאמר להו, אלא שהשוטרים משמיעין דבריו לעם:
במלחמה מה הוא אומר?
"אל ירך לבבכם, אל תיראו, ואל תחפזו, ואל תערצו".
אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו - ארבעה אזהרות, כנגד ארבעה דברים שהעובדי כוכבים היו עושין לאיים. מגיפין בתריסין, ומריעין בקרנות, וצווחין בקולם, ורומסין בצהלת סוסיהן ודהרותם. אבל צחצוח חרבות ושפעת קלגסים הן עיקר המלחמה. ואינן לאיים:
כנגד ארבעה דברים שהגוים עושין,
מגיפין,
ומריעין,
צווחין,
ורומסין:
פלשתים באו בנצחונו של גלית כו':
"גלית", אמר רבי יוחנן, שעמד בגילוי פנים לפני הקב"ה.
בגילוי פנים - בחוצפה:
שנאמר, (שמואל א יז) "ברו לכם איש, וירד אלי".
ברו - בחרו:
ואין "איש", אלא הקב"ה.
שנא', (שמות טו) "ה' איש מלחמה".
אמר הקב"ה, הריני מפילו על יד בן איש.
שנא', (שמואל א יז) "ודוד בן איש אפרתי הזה".
א"ר יוחנן, משום רבי מאיר, בשלשה מקומות לכדו פיו לאותו רשע.
לכדו פיו - אמר פיו את כשלונו:
אחד, "ברו לכם איש, וירד אלי".
וירד אלי - משמע עלי שהוא יגבר, דהוה ליה למימר "וילחם אתי":
ואידך, "אם יוכל להלחם אתי, והכני" וגו'.
ואידך והכני - ואע"ג דהדר אמר "ואם אני אוכל לו והכיתיו"? מכל מקום פתיחת פיו לרעתו:
ואידך, דקאמר ליה לדוד, (שמואל א יז) "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות".
דוד נמי אמר ליה, (שמואל א יז) "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון"?
הדר אמר ליה, "ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות, אלהי מערכות ישראל, אשר חרפת".
דוד הדר קאמר ליה ואני בא - ואין זו פתיחת פה לרעה. דאמר ליה, אתה בא למשול בי על ידי דבר שאין בו ממש, ואני בא למשול בך בשם שהנצחנות שלו:
(שמואל א יז) "ויגש הפלשתי השכם והערב".
אמר ר' יוחנן, כדי לבטלן מק"ש, שחרית וערבית.
(שמואל א יז) "ויתיצב ארבעים יום".
א"ר יוחנן, כנגד ארבעים יום שנתנה בהן תורה.
כנגד ארבעים יום - שאיחרה תורה להתקבל ניתן לו כח להתיצב:
(שמואל א יז) "ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים", וגו'.
מאי בינים?
אמר רב, שמבונה מכל מום.
מכל מום - מתוקן ומנוקה מכל מום של כיעור:
ושמואל אמר, בינוני שבאחיו.
שבאחיו - ארבעה היו (לו), כדלקמן:
דבי רבי שילא אמר, שהוא עשוי כבנין.
רבי יוחנן אמר, בר מאה פפי, וחדא נאנאי.
בר מאה פאפי וחד נאנאי - בן התערובת. שבאו הרבה אנשים על אמו בלילה אחת, ונתעברה מן אחד, נמצא האחד אביו, וכולן מנאפים:
נאנאי - זהו אב בלשון פרסי:
פאפי - פרשטרא. ולשון "איש הבינים", שיצא מבין אנשים הרבה:
"וגלית שמו מגת".
תני רב יוסף, שהכל דשין את אמו כגת.
כתיב, "מערות", וקרינן, "מערכות"?
כתיב מערות - "ממערות פלשתים":
תני רב יוסף, שהכל הערו באמו.
כתיב (שמואל ב כא) "הרפה", וכתיב, "ערפה"?
כתיב ערפה - "שם האחת ערפה" (רות א). וכתיב, "הרפה" (שמואל ב, פרק כא פסוק טז) "אשר בילידי הרפה". והיא ערפה? כדאמרי' לקמן, שנגזר עליה, שיפלו בניה בחרב, ביד בני רות, שדבקה בשכינה:
רב ושמואל, חד אמר "הרפה" שמה, ולמה נקרא שמה "ערפה"?
שהכל עורפין אותה מאחריה.
עורפין אותה - הפקירה עצמה כבהמה פנים כנגד עורף:
וחד אמר "ערפה" שמה, ולמה נקרא שמה "הרפה"?
שהכל דשין אותה כהריפות.
כהריפות - חטין כתושין:
וכן הוא אומר, (שמואל ב יז) "ותקח האשה ותפרוש המסך על פני הבאר, ותשטח עליו הריפות".
ואי בעית אימא, מהכא, (משלי כז) "אם תכתש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי".
(שמואל ב כא) "ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת, ויפלו ביד דוד וביד עבדיו".
מאי נינהו?
אמר רב חסדא, סף, ומדון, גלית, וישבי בנוב.
סף ומדון וגלית וישבי - כולם בספר שמואל (ב' כא):
"ויפלו ביד דוד וביד עבדיו", דכתיב, (רות א) "ותשק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה".
אמר רבי יצחק, אמר הקדוש ברוך הוא, יבואו בני הנשוקה, ויפלו ביד בני הדבוקה.
בני הנשוקה - שנשקה לחמותה להפרד מעמה שלא נתגיירה:
דרש רבא, בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה,
ארבע דמעות - שתי בכיות משתי עינים:
זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים.
שנאמר, (רות א) "ותשאנה קולן ותבכינה עוד".
ותבכינה עוד - פעם שניה דלעיל מיני' כתי', "ותשאנה קולן ותבכינה":
כתיב, "חץ חניתו", וקרינן "עץ חניתו"?
חץ - לשון חצי. הודיעך הכתוב, שלא סיפר בחצי גבורתו:
אמר רבי אלעזר, עדיין לא הגיענו לחצי שבחו של אותו רשע.
מכאן, שאסור לספר בשבחן של רשעים.
ולא לפתח ביה כלל?
לאודועי שבחיה דדוד:
לאודועי שבחיה דדוד - שנלחם עם גבור כמוהו:
בני עמון באו בנצחונו של שובך כו': כתיב, "שובך" וכתיב, "שופך"?
כתיב שובך - בספר שמואל (ב' י), וכתיב שופך בדברי הימים (א' יט):
רב ושמואל.
חד אמר, "שופך", שמו, ולמה נקרא שמו "שובך"?
שעשוי כשובך.
וחד אמר, "שובך", שמו, ולמה נקרא שמו "שופך"?
שכל הרואה אותו נשפך לפניו כקיתון.
(ירמיהו ה) "אשפתו כקבר פתוח, כולם גבורים".
אשפתו כקבר פתוח - בחיילות של נבוכדנצר כתיב. ואיידי דנקט פלוגתא דרב ושמואל בדרשות דקראי, נקט לה:
רב ושמואל,
ואמרי לה, רבי אמי ורבי אסי,
חד אמר, בשעה שזורקין חץ, עושין אשפתות אשפתות של חללים.
ושמא תאמר שאומנין בקרב?
מפני שאומנים - אבל אינם גבורים:
ת"ל, "כולם גבורים".
וחד אמר, בשעה שעושין צורכיהן, עושין אשפתות אשפתות של זבל.
של זבל - מחמת שאוכלין הרבה בגבורה:
ושמא תאמר, מפני שחולי מעיים הם?
תלמוד לומר, "כולם גבורים".
אמר רב מרי, שמע מינה, האי מאן דנפיש זיבליה, חולי מעיים הוא.
שמע מינה - מדקאמר "שמא תאמר חולי מעיים הם":
למאי נפקא מינה?
ליטרח בנפשיה.
ליטרח בנפשיה - לבקש לו רפואות טרם יכבד חוליו עליו:
(משלי יב) "דאגה בלב איש ישחנה".
ר' אמי ורבי אסי.
חד אמר, "ישחנה" מדעתו.
וחד אמר ישיחנה לאחרים:
דאגה בלב איש ישחנה - יסחנה מדעתו, ישיחנה לאחרים:
ואתם אי אתם כן כו': וכל כך למה?
וכל כך למה - אומר להם? ומה היא הבטחה הזו שהבטיחן "כי ה' אלהיכם ההולך", ולא אמר "כי ה' אלהיכם עמכם"? ומה היא הליכה זו, דמשמע הולך ממש?:
מפני שהשם וכל כינויו
שהשם וכל כינוייו עומדין בארון - היוצא עמהם במלחמה:
____________________________________________
תוס
מאה פפי וחד נאנאי - בירושלמי, בפרק החולץ: אגמרא, וחייבין אשם תלוי: "את ש"מ [שהאשה] מתעברת וחוזרת ומתעברת. את ש"מ שאין האשה מתעברת משני בני אדם כאחת? ופליגי על רבנן דאגדתא. דרבנן דאגדתא אומרים, "ויצא איש הבינים ממערכות פלשתים", ממאה ערלות פלשתים. שהערו בה מאה ערלות פלשתים. אמר רבי מתניא, ולא פליגין. עד שלא נסרחה הזרע, האשה מתעברת משני בני אדם כאחת, ומשנסרח הזרע, אין האשה מתעברת משני בני אדם כאחת" [עד כאן לשון הירושלמי]
זה משמע, שכולן מאה היו אבותיו. שהרי מכולן נתעברה אמו. ולא כפי' רש"י שפירש, "וחד נאנאי", שאחד מהן אביו.
ופי' הערוך, "נאנאי", כלבץ שבאו עליה מאה אנשים וכלב אחד.
וכן מפורש בויקרא רבה, ובאגדה דשמואל, "אמר ר' יצחק, אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה, נתערבו בה גייס של מאה בני אדם, הדא דכתיב, "והוא מדבר עמם, והנה איש הבינים וגו' ממערכות פלשתים", "ממערות" כתיב? ממאה ערלות פלשתים. רבי תנחומא אמרף אף כלב אחד. שנאמר, "ויאמר הפלשתי אל דוד, הכלב אנכי?!" וגו'".
ותו התם, "ויתיצב ארבעים יום", אמר רבי ברכיה ב"ר יצחק, בשכר ארבעים פסיעות שהלכה ערפה עם חמותה, נתלה לבנה ארבעים יום:
מפני שהשם וכל כנויו מונחים בארון - תוספתא (פ"ז ע"ש) כי ה' אלהיכם ההולך עמכם זה השם הנתון בארון שנאמר וישלח אותם משה וגו' מלמד שהיה פנחס משוח מלחמה וכלי הקודש זה הארון ויש אומרים בגדי כהונה שנאמ' ובגדי הקודש אשר לאהרן [רבי יהודה בן לקיש] אומר ב' ארונות היו עמהם זה שיוצא עמהן למלחמה היו בו שברי לוחות שנאמר ויסעו מהר ה' וגו' זה שהיה עמהן היה בו ס"ת שנאמר ויעפילו לעלות וגו' ובירושלמי אמרי' ארון אחד היה: