שתחילת ניסה נפילה.
שתחילת ניסה נפילה - בגמ' פריך, איפכא מבעי ליה, שהניסה היא תחילת הנפילה:
שנאמר, (שמואל א ד) "נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה היתה בעם".
ולהלן הוא אומר, (שמואל א לא) "וינוסו [אנשי] ישראל מפני פלשתים, ויפלו חללים" וגו'.
בד"א במלחמות הרשות.
בד"א - דחוזרין מן המערכה, ויש שאינן זזין ממקומן, במלחמות הרשות:
אבל במלחמות מצוה, הכל יוצאין.
אבל במלחמות מצוה - כגון כיבוש ארץ ישראל בימי יהושע, הכל יוצאין:
אפילו חתן מחדרו, וכלה מחופתה.
אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים במלחמות מצוה.
אבל במלחמות חובה, הכל יוצאין.
אפי' חתן מחדרו, וכלה מחופתה:
רבי יהודה אומר כו' - מפרש בגמ':
גמרא מאי איכא בין רבי יוסי לר"י הגלילי?
איכא בינייהו, עבירה דרבנן.
עבירה דרבנן - לר"י הגלילי אפי' עבר על דברי סופרים, חוזר. ולרבי יוסי, עד שיעבור על דבר תורה, דומיא דאלמנה לכהן גדול.
וכגון שנשאה, דאיכא איסור:
כמאן אזלא הא דתניא, "שח בין תפילה לתפילה,
סח בין תפילה לתפילה - בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש:
סח - סיפר:
עבירה היא בידו,
עבירה היא בידו - אם לא חזר ובירך. דהכי אמרי' במנחות, (דף לו) "סח מברך שתים. לא סח, מברך אחת":
וחוזר עליה מעורכי המלחמה"?
כמאן?!
כר"י הגלילי.
מאן תנא, להא דתנו רבנן, "שמע קול קרנות, והרתיע.
הגפת תריסין, והרתיע.
צחצוח חרבות, ומים שותתין לו על ברכיו
ומים שותתין על ברכיו - מי רגלים מחמת יראה:
- חוזר".
כמאן?
לימא רבי עקיבא היא, ולא רבי יוסי הגלילי?
בהא, אפי' ר' יוסי הגלילי מודה.
משום דכתיב, (דברים כ) "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו":
והיה ככלות השוטרים כו': האי, "מפני שתחילת ניסה נפילה", מפני "שתחילת נפילה ניסה" מבעי ליה?
מפני שתחילת נפילה ניסה מבעי ליה - "תחילת" משמע, הגרמת הדבר. והכי איבעי ליה למימר, כשהן נסין זו היא תחילת הגרמת הנפילה. ובניסה לא שייך למימר תחילה, דהא ממש קא ערקי:
אימא, "מפני שתחילת נפילה ניסה":
בד"א במלחמות הרשות כו': א"ר יוחנן, רשות דרבנן, זו היא מצוה דרבי יהודה.
רשות דרבנן זו היא מצוה דר' יהודה - ובאותה מלחמה שאמרו חכמים, שהיא רשות ואין חתן יוצא לה, אמר נמי ר' יהודה דאין חתן יוצא לה. אלא שרבי יהודה קורא אותה מצוה. ונפקא מינה, לפוטרו משאר מצות בעודו עסוק בה. כדמפרש רבא ואזיל:
מצוה דרבנן, זו היא חובה דרבי יהודה.
מצוה דרבנן - דאמרו בה, "הכל יוצאין", אמר נמי ר' יהודה הכל יוצאין. אלא דקרי לה חובה. ולאו מידי אשמעינן בהא, אלא כולה משום מצוה ורשות נקטו פלוגתייהו. אלא משום דקרו רבנן להא רשות, די להם אם קראו את זו מצוה, ואפילו היא חובה. שהרי אין הדבר אלא להעלותם מעלה אחת, ולומר, אבל בזו הכל יוצאין. וגבי "רשות" דיים לקרות את שלמעלה ממנה "מצוה". ורבי יהודה דקרי לקמייתא "מצוה", לאשמועי' דהעוסק בה פטור מן המצוה, והוצרך להעלות את זו מעלה אחת, לומר, אבל בזו הכל יוצאין, הילכך קרייה "חובה" כדאיתא:
אמר רבא,
אמר רבא כו' - מילתיה דרבי יוחנן מפרש ואזיל, וקאמר. דהא דאמר רבי יוחנן, דאיפליגו רבנן ורבי יהודה באחת המלחמות, בקריאת השם, נפקא לן מיניה, לענין עוסק במצוה. דלמר חובה, ולמר רשות. ופריש לן נמי רבא, בהי מינייהו איפליגו:
מלחמות יהושע לכבש,דברי הכל חובה.
מלחמות יהושע דלכבש - בהא ליכא למאן דקרי רשות, דאפילו חובה נמי איתא, והעוסק בה פטור מן המצוה. ורבנן הוא דלא איכפת להו לקרותה חובה, דדיים לקרותה מצוה אצל הרשות, שהרי אין אנו צריכין אלא למצוא בה מעלה אחת, ומצוה לגבי רשות מעלה היא:
מלחמות בית דוד לרווחה, דברי הכל רשות.
דברי הכל רשות - ואפילו רבי יהודה, להא לאו מצוה קרי לה, והעוסק בה אינו פטור מן המצוה:
כי פליגי, למעוטי גוים דלא ליתי עלייהו.
מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות.
כי פליגי - ר' יהודה ורבנן במצוה ורשות, דלמר פטור מן המצוה ולמר חייב, במלחמה שהיא למעוטי עובדי כוכבים, דלא ליתו עלייהו:
נפקא מינה, לעוסק במצוה שפטור מן המצוה:
הדרן עלך משוח מלחמה
עגלה ערופה פרק תשיעי
משנה עגלה ערופה, בלשון הקודש.
עגלה ערופה בלשון הקודש - נאמרת.
מה שהזקנים אומרים, "ידינו לא שפכו", והכהנים אומרים "כפר לעמך ישראל", בלשון הקודש הוזקקו מן התורה לאמרה:
שנאמר, (דברים כא) "כי ימצא חלל באדמה, ויצאו זקניך ושופטיך".
שנאמר כי ימצא חלל - ובגמרא פריך, היכי יליף מהכא:
שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין.
היו יוצאין - ובאין שם, ומודדין מן החלל לצד העיירות שסביבותיו, לידע איזו קרובה:
רבי יהודה אומר, חמשה.
שנאמר, "זקניך", שנים, ו"שופטיך", שנים,
ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד.
נמצא טמון בגל,
בגל - גל של אבנים:
או תלוי באילן,
או צף על פני המים,
לא היו עורפין.
שנאמר: "באדמה", ולא טמון בגל.
"נופל", ולא תלוי באילן.
"בשדה", ולא צף על פני המים.
נמצא סמוך לספר,
נמצא סמוך לספר כו' - מפרש טעמא בגמ':
או לעיר שרובה גוים,
או לעיר שאין בה ב"ד
- לא היו עורפין.
אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד:
גמרא מאי קאמר?
מאי קאמר - היכי יליף לשון הקודש מהכא:
אמר ר' אבהו, ה"ק, שנאמר, (דברים כז) "וענו ואמרו".
ולהלן הוא אומר, (דברים כז) "וענו הלוים ואמרו" וגו', מה ענייה האמורה להלן, בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש.
וסדר עגלה ערופה כיצד?
"כי ימצא חלל באדמה, ויצאו זקניך ושופטיך". שלשה מב"ד הגדול שבירושלים היו יוצאין:
רבי יהודה אומר חמשה וכו': ת"ר, "ויצאו זקניך ושופטיך".
"זקניך", שנים.
"ושופטיך", שנים.
ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד.
ואין ב"ד שקול - אין עושין ב"ד שיהא יכול ליחלק שוה בשוה, אלא שיהא הרוב לצד אחד, לקיים "אחרי רבים להטות" (שמות כג):
הרי כאן חמשה.
דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר, "זקניך", שנים.
ואין ב"ד שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד.
הרי כאן שלשה.
ור' שמעון נמי הא כתיב "ושופטיך"?
ההוא מיבעי ליה למיוחדין שבשופטיך.
למיוחדין - הנך דלשכת הגזית:
ורבי יהודה?
מ"זקני זקניך", נפקא.
מזקני זקניך - מדמצי למיכתב זקני וכתב זקניך מיוחדין שבזקניך:
ור' שמעון?
אי כתב רחמנא, "זקני", הוה אמינא אפי' זקני השוק,
זקני השוק - אע"פ שאינן סנהדרין:
כתב רחמנא "זקניך".
ואי כתב רחמנא, "זקניך", הוה אמינא אפי' סנהדרי קטנה.
כתב רחמנא, "ושופטיך", למיוחדין שבשופטיך.
שופטיך - זקנים שהם שופטים את ישראל:
ור' יהודה?
גמר, "זקני זקני", (ויקרא ד) מ"זקני העדה".
מזקני העדה - דסמיכת פר העלם דבר. ואייתר ליה שופטיך להביא עוד שנים:
מה להלן מיוחדין שבעדה, אף כאן מיוחדין שבעדה.
אי גמר, לגמרה לכולה מילתא מהתם, "זקניך ושופטיך" למה לי?
לגמרה לכולה מילתא מהתם - דהא רבי יהודה התם נמי חמשה קאמר, ויליף לה מקראי בפ"ק דסנהדרין:
אלא, "וי"ו, ושופטיך", למנינא.
אלא [וי"ו] ושופטיך למניינא - כלומר לא גמיר גז"ש, ואיצטריך שופטיך לסנהדרי גדולה כר"ש, וי"ו דושופטיך, דריש ר' יהודה למניינא, להביא עוד שנים:
ורבי שמעון
____________________________________
אין תוספות לעמוד זה