ואנן קא יהבינן לכהנים.
ואנן יהבי ליה לכהנים - דקנסינהו עזרא. כדאמרי' ביבמות (דף פו). וכיון דאינן נותנין כתקנן, אין יכולין לומר "וגם נתתיו ללוי ככל מצותך":
ולודי אשאר מעשרות?
אמר ריש לקיש, כל בית שאין מתודה על מעשר ראשון, שוב אין מתודה על שאר מעשרות.
מאי טעמא?
אמר אביי, הואיל ופתח בו הכתוב תחילה.
תחילה - "ונתת ללוי" זה מעשר ראשון, "לגר", זה מעשר עני, "בשעריך", זה מעשר שני. דכתיב "לא תוכל לאכול בשעריך" (דברים יב):
והא תניא, "אף הוא
אף הוא - יוחנן כהן גדול:
ומעשר ראשון ומעשר שני, מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין.
אמר להם, בני, בואו ואומר לכם, כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה, כך תרומת מעשר, וטבל, יש בהן עון מיתה.
טבל ותרומת מעשר עון מיתה - באלו הן הנשרפין (סנהדרין פג) ילפינן לה. וכשאתם לוקחין מעם הארץ והם לא הפרישו אלא תרומה, עודנו טבל למעשרות, ואתם נענשים מיתה:
עמד והתקין להם,
הלוקח פירות מע"ה, מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני.
מעשר ראשון, מפריש ממנה תרומת מעשר, ונותנה לכהן.
מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן - מפריש כל המעשרות ממנה להוציא מידי טבל. ואחר כך מפריש מתוך מעשר ראשון, תרומת מעשר, מה שעל הלוי להפריש, ונותנו לכהן. משום דאית ביה עון מיתה, אחמור עלייהו שלא לעכבו אצלו, ולמכור לכהן, כשם שהוא מעכב אצלו מעשר ראשון ומעשר עני, ואומר המוציא מחבירו עליו הראיה. גזירה, דלמא כי משהי ליה גביה, אכיל ליה. אבל מעשר ראשון ומעשר עני, מותרים לזרים, ואין בהן אלא גזל כהן, הלכך, המוציא מחבירו עליו הראיה. אלמא אפרושי נמי לא הוו מפרשי, ואת אמרת, "לפי שאין נותנין אותו כתקנן", הא אפרושי מפרשי ליה?!:
ומעשר שני, עולה ואוכלו בירושלים.
מעשר ראשון ומעשר עני, המוציא מחבירו עליו הראיה".
תרתי תקן.
ביטל וידוי דחבירים.
וגזר על דמאי של עמי הארץ:
תרתי תקון - לעולם העברת הודאות מעשר משום שאינם נותנין אותו ללוים הוא. והא דתניא "לפי ששלח" כו' לאו אביטל את הוידוי קאי, אלא א"גזר על הדמאי" קאי. ותרתי תקנות תקן. ביטל וידוי של חברים, אע"פ שמפרישין אותו, לפי שאין נותנין אותו כתקונו. וגזר על הדמאי על לוקח מעם הארץ, "לפי ששלח" כו':
ואף הוא ביטל את המעוררים: מאי מעוררים?
אמר רחבה, בכל יום ויום שהיו עומדים לוים על דוכן, ואומרים, (תהילים מד) "עורה למה תישן ה'".
אמר להן, וכי יש שינה לפני המקום?! והלא כבר נאמר, (תהילים קא) "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"?
אלא, בזמן שישראל שרויין בצער, וגוים בנחת ושלוה, לכך נאמר, "עורה למה תישן ה'":
ואת הנוקפים: מאי נוקפים?
אמר רב יהודה אמר שמואל, שהיו מסרטין לעגל בין קרניו,
מסרטין - כשהיו רוצין להפילו לארץ לשוחטו:
כדי שיפול דם בעיניו.
שיפול דם בעיניו - ואינו רואה, ואינו מתחזק כל כך על רגליו. ו"נוקפין", לשון "ונקף סבכי היער" (ישעיהו י):
אתא איהו, בטיל.
משום דמיחזי כי מומא.
במתניתא תנא, שהיו חובטין אותו במקלות, כדרך שעושין אותו לפני עבודה זרה.
חובטין - להפילו לארץ. "ונוקפין", לשון חבטה ומכה. כדאמרינן "אין אדם מנקף אפי' אצבעו". "דף ניקוף מרצה כדם עולה" (חולין דף ז):
"אמר להם, "עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח?"
נבילות?!
הא שחיט להו?
אלא טריפות.
שמא ניקב קרום של מוח.
עמד והתקין להם טבעות בקרקע:
טבעות - להכניס צואר בהמה לתוכו:
עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים: בחולו של מועד:
כל ימיו לא היה אדם צריך לשאול על הדמאי: כדאמרן:
כדאמרינן - שתיקן שיהו כל הלוקחין מפרישין, ולא היה אדם צריך לישאל לחבירו חבר שלקח מעם הארץ, הפרשת דמאי?:
משנה משבטלה סנהדרין,
בטל השיר מבית המשתאות.
שנאמר, (ישעיהו כד) "בשיר לא ישתו יין" וגו'.
בשיר לא ישתו יין - ובגמ' מפרש מנא לן, דמשבטלה סנהדרין הוא:
משמתו נביאים הראשונים,
נביאים הראשונים - בגמרא מפרש:
בטלו אורים ותומים.
משחרב בהמ"ק,
בטל השמיר,
ונופת צופים,
נופת צופים - מפרש בגמ':
ופסקו אנשי אמנה מישראל.
אנשי אמנה - בוטחים בהקב"ה, וסומכין עליו לעשות טוב, ואין דואגין לחסרון:
שנאמר, (תהילים יב) "הושיעה ה', כי גמר חסיד" וגו'.
רשב"ג אומר, העיד ר' יהושע, מיום שחרב בהמ"ק אין יום שאין בו קללה.
ולא ירד הטל לברכה.
וניטל טעם הפירות.
ר' יוסי אומר, אף ניטל שומן הפירות.
ר' שמעון בן אלעזר אומר,
הטהרה, נטלה את הריח.
המעשרות, נטלו את שומן הדגן.
וחכמים אומרים, הזנות, והכשפים, כילו את הכל:
גמרא וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע, דאמר קרא, (איכה ה) "זקנים משער שבתו, בחורים מנגינתם".
אמר רב, אודנא דשמעא זמרא, תעקר.
אמר רבא, זמרא בביתא, חורבא בסיפא.
שנאמר, (צפניה ב) "קול ישורר בחלון, חרב בסף, כי ארזה ערה".
מאי, "כי ארזה ערה"?
אמר ר' יצחק, בית המסובך בארזים עיר הוא?
אמר רב יוסף [בגמרא ר' יצחק] - הכי קאמר, וכי "בית המסובך בארזים עיר הוא?" שלא יהא נוח ליחרב:
אלא אפי' בית המסובך בארזים, מתרועע.
מתרועע - לשון "ערה"' כמו "ערו ערו" (תהלים קלז):
אמר רב אשי, שמע מינה, כי מתחיל חורבא, בסיפא מתחיל.
בסיפא מתחיל - מאיסקופת הבית ופתחיו מתחיל:
שנאמר, "חרב בסף".
ואיבעית אימא, מהכא, (ישעיהו כד) "ושאיה יוכת שער".
ושאיה - לשון' בית השאה מאין יושב, ומתוך כך, שעירים מרקדים שם, ומנגחין, וכותתין את שעריו:
אמר מר בר רב אשי, לדידי חזי ליה, ומנגח כי תורא.
אמר רב הונא, זמרא דנגדי
זמרי דנגדי - מושכי ספינות בחבל, שרי. שאינו אלא לזרזם במלאכתם:
ודבקרי,
ודבקרי - שמזמרין בשעה שחורשין, ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם, שהולכין לקול השיר, דערב עליהם:
שרי.
דגרדאי,
דגרדאי - אינו אלא לשחוק:
אסיר.
רב הונא, בטיל זמרא.
בטל זמרא - גזר על דורו, שלא יזמרו בביתם, ובבית משתאות:
קם מאה אווזי, בזוזא.
ומאה סאה חיטי, בזוזא.
ולא איבעי.
ולא איבעי - ולא היו רוצים לקנותם בכך:
אתא רב חסדא זלזיל ביה,
זלזל בה - ולא הקפיד למחות בידם:
איבעאי אווזא בזוזא, ולא משתכח.
אמר רב יוסף, זמרי גברי, ועני נשי, פריצותא.
זמרי נשי, ועני גברי, כאש בנעורת.
כאש בנעורת - לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו, ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים, וקול באשה ערוה. כדכתיב, "השמיעני את קולך" (שיר ב). ומבעיר את יצרו, כאש בנעורת. אבל זמרי גברי, ועניין נשי, קצת פריצות יש, דקול באשה ערוה. אבל אינו מבעיר יצרו כל כך. שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים:
למאי נפקא מינה?
לבטולי הא מקמי הא.
לבטולי האי מקמי האי - אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם, נקדים לבטל את זה, שהוא כאש בנעורת:
אמר ר' יוחנן, כל השותה בארבעה מיני זמר, מביא חמש פורעניות לעולם.
שנאמר, (ישעיהו ה) "הוי משכימי בבקר, שכר ירדפו, מאחרי בנשף, יין ידליקם.
והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם
ואת פועל ה' לא יביטו".
מה כתיב אחריו, (ישעיהו ה) "לכן גלה עמי מבלי דעת", שגורמין גלות לעולם.
"וכבודו מתי רעב", שמביאין רעב לעולם.
"והמונו צחה צמא",
צחה צמא - צמא (שמות יז) מתרגם צחותא:
שגורמין לתורה שתשתכח מלומדיה.
(ישעיהו ה) "וישח אדם וישפל איש",
שגורמין שפלות לשונאו של הקב"ה.
ואין איש אלא הקדוש ב"ה, שנאמר (שמות טז) "ה' איש מלחמה".
"ועיני גבוהים תשפלנה", שגורמין שפלות של ישראל. ומה כתיב אחריו, "לכן