צורת הדף באתר היברובוקס

עד ימיו, היה פטיש מכה בירושלים.

עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים - בבית הנפחים, בחולו של מועד. לעשות מלאכת דבר האבד, שמותרת במועד. ועמד הוא וגזר על הנפחים, אפילו בדבר האבד, מפני שקולן נשמע למרחוק, ואין הכל יודעין שהיא לדבר האבד. והכי אמרינן לה במועד קטן (יא):

ובימיו, א"צ לשאול על הדמאי:

כל ימיו לא הוצרך אדם לשאל לחבירו על הדמאי - אם מעושר אם לאו. שהוא התקין, שיהו כל הלוקחין מעם הארץ, מעשרין:

גמרא ת"ר, "מנין שאם נערפה העגלה, ואח"כ נמצא ההורג, שאין פוטרת אותו?

ת"ל, (במדבר לה) "ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכה":

עד אחד אומר ראיתי את ההורג כו':

טעמא דמכחיש ליה.

הא לא מכחיש ליה, עד אחד מהימן.

מנהני מילי?

דת"ר, (דברים כא) "לא נודע מי הכהו".

הא נודע מי הכהו, אפילו אחד בסוף העולם,

אפילו אחד בסוף העולם - הכיר בו:

לא היו עורפין.

רבי עקיבא אומר, מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש, ואין מכירין אותו, שלא היו עורפין?

ת"ל (דברים כא) "ועינינו לא ראו", והלא ראו.

השתא דאמרת עד אחד מהימן,

אידך חד היכי מצי מכחיש ליה?

והאמר עולא, "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים".

והא אמר עולא כו' - סוגיא זו כולה פירשתיה בפרק מי שקינא, (לעיל לא) ואינה חלוקה כאן כלום:

ואין דבריו של אחד במקום שנים?

אמר לך עולא, תני, "לא היו עורפין".

וכן א"ר יצחק, תני, "לא היו עורפין".

ור' חייא אמר, תני, "היו עורפין".

ולרבי חייא קשיא דעולא?

לא קשיא.

כאן, בבת אחת.

כאן, בזה אחר זה.

תנן, "עד אחד אומר ראיתי את ההורג, ושנים אומרים לא ראית,

היו עורפין".

הא חד וחד, לא היו עורפין.

תיובתא דרבי חייא?

וליטעמיך, אימא סיפא.

"שנים אומרים ראינו, ועד אחד אומר לא ראיתם,

לא היו עורפין".

הא חד וחד, היו עורפין?

אלא מתני', כולה בפסולי עדות.

וכדרבי נחמיה דאמר, "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד, הלך אחר רוב דעות".

ועשו שתי נשים באיש אחד, כשני אנשים באיש אחד.

ואיכא דאמרי, כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא, אפילו מאה נשים כי אחד דמיין.

והכא במאי עסקינן, כגון דאתאי אשה מעיקרא.

ותרצה לדרבי נחמיה הכי.

רבי נחמיה אומר, "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות".

ועשו שתי נשים באשה אחת, כשני אנשים באיש אחד.

אבל שתי נשים באיש אחד, כי פלגא ופלגא דמי.

ותרתי פסולי עדות למה לי?

מהו דתימא, כי אזלינן בתר רוב דעות לחומרא, אבל לקולא לא.

קמ"ל:

משרבו הרוצחין כו': ת"ר, "משרבו הרוצחנין, בטלה עגלה ערופה. לפי שאינה באה אלא על הספק.

אלא על הספק - ועכשיו יודעים את ההורגים מי הם:

משרבו הרוצחנין בגלוי, בטלה עגלה ערופה:

משרבו הנואפין כו': ת"ר, "(במדבר ה) "ונקה האיש מעון".

בזמן שהאיש מנוקה מעון,

מנוקה מעון - ניאוף באשה האסורה לו, בין מזו שנסתרה, בין מאחרת:

המים בודקין את אשתו.

אין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקין את אשתו.

ואומר, (הושע ד) "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה" כו'".

מאי ואומר?

וכי תימא, עון דידיה אין, דבניה ודבנתיה

עון דבניה ודבנתיה - שהם נואפין:

לא.

לא - אינו מונע את אשתו מליבדק:

תא שמע, "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה".

תא שמע לא אפקוד - לבדוק את הנשים. ומה טעם, "על בנותיכם כי תזנינה":

וכי תימא עון אשת איש אין, עון דפנויה לא.

ת"ש, "כי הם עם הזונות יפרדו, ועם הקדשות יזבחו" וגו'.

מאי, "ועם לא יבין ילבט"?

אמר רבי אלעזר, אמר להם נביא לישראל, אם אתם מקפידין על עצמכם, מים בודקין נשותיכם.

ואם לאו, אין המים בודקין נשותיכם.

משרבו בעלי הנאה,

נתעותו הדינין,

נתעוותו הדינין - דמתוך שהם בעלי הנאה, אין מטריחין עצמן לעיין בדין, ובאיסור והיתר, להורות לציבור. ומתוך כך, נתקלקלו מעשיהם. וכיון שכן, אין להקב"ה נחת רוח בעולמו, ואין עולמו נוח לו:

ונתקלקלו המעשים,

ואין נוח בעולם.

משרבו רואי פנים בדין,

בטל (דברים א) "לא תגורו",

ופסק "לא תכירו",

ופרקו עול שמים, ונתנו עליהם עול בשר ודם.

משרבו לוחשי לחישות בדין,

לוחשי לחישות - עורכי הדיינין, ומתלחשים עם הדיינין, לפתוח להם פתח, בזכותו של זה ובחובתו של זה:

רבה חרון אף בישראל,

רבה חרון אף - שעל הטיית המשפט חרון אף בא. שנאמר (שמות כב) "אם ענה תענה אותו וגו' וחרה אפי":

ונסתלקה השכינה.

משום שנאמר, (תהילים פב) "בקרב אלהים ישפוט".

נצב בעדת אל - בזמן שבקרב אלהים ישפוט:

משרבו (יחזקאל לג) "אחרי בצעם לבם הולך",

הולכי אחר בצעם - להנאתם:

רבו האומרים (ישעיהו ה) "לרע טוב, ולטוב רע".

האומרים לרע טוב - שמשבחין את הרשעים:

משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע, רבו הוי הוי בעולם.

רבו הוי הוי - דכתיב "הוי הוי" בההיא פרשתא טובא:

משרבו מושכי הרוק,

מושכי הרוק - מאריכין הרוק ומדת גאוה הוא:

רבו היהירים,

ונתמעטו התלמידים,

ונתמעטו התלמידים - כדקי"ל (קידושין דף מט), סימן לגסות הרוח עניות של תורה:

והתורה חוזרת על לומדיה.

חוזרת על לומדיה - מחזרת אולי תמצא לומדיה:

משרבו היהירים, התחילו בנות ישראל להנשא ליהירים. שאין דורינו רואה, אלא לפנים.

איני?

והאמר מר, האי מאן דמיהר, אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל.

שנאמר, (חבקוק ב) "גבר יהיר ולא ינוה".

לא ינוה אפי' בנוה שלו.

מעיקרא קפצה עליה, לסוף מיתזיל עלייהו.

ולבסוף מתזיל עלייהו - נמאס בעיניהם:

משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים,

מטיל מלאי - הדיינים מטילין מלאי פרקמטיא שלהם על בעלי בתים היודעים בטיב סחורה, שישתכרו הדיינין על ידו:

רבה השוחד,

והטיית משפט,

ופסקה טובה.

משרבו מקבלני טובתך, ומחזקני טובותיך,

רבו (שופטים יז) "איש הישר בעיניו יעשה".

רבו איש הישר בעיניו יעשה - שהרואה שהדיינין מסבירים לו פנים מפני טובה שעשה לו, ואינו מתיירא מהם:

שפלים הוגבהו,

שפלים הוגבהו - שאין אימת הגדולים על הקטנים, ואין ניכר בין גבוה לשפל:

והגבוהים הושפלו.

ומלכותא אזלא ונולא.

ומלכותא - מלכותם של ישראל, "אזלא ונולא", הולכת ומתנוולת:

משרבו צרי עין,

צרי עין - מלהנות אחרים בממונם:

טורפי טרף,

טורפי טרף - גזלנים ומאמצי הלב מן העניים לרחם:

רבו מאמצי הלב, וקופצי ידים מלהלוות,

ועברו על מה שכתוב בתורה, (דברים טו) "השמר לך פן" וגו'.

משרבו (ישעיהו ג) "נטויות גרון ומשקרות עינים",

רבו מים המרים,

רבו מים המרים - רבו המקנאים לנשותיהם, והיה למים המרים להרבות:

אלא שפסקו.

אלא שפסקו מלהשקותם - כדאמרינן, שאין המים בודקין, משרבו המנאפים:

משרבו מקבלי מתנות,

נתמעטו הימים, ונתקצרו השנים.

דכתיב, (משלי טו) "ושונא מתנות, יחיה".

משרבו זחוחי הלב,

זחוחי הלב - שאין מטין את אזנם לשמוע יפה מפי רבם, וסומכים על בינתם לדקדק שמועתם:

רבו מחלוקת בישראל.

משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן,

רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.

משרבו מקבלי צדקה מן הגוים,

היו ישראל למעלה והם למטה,

ישראל לפנים והם לאחור:

ישראל לפנים - כינוי הוא:

משמת יוסי בן יועזר כו': מאי אשכולות?

אמר רב יהודה אמר שמואל, איש שהכל בו:

שהכל בו - תורה באמתה, ואין דופי ושכחה ומחלוקת:

יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר כו':

מ"ט?

אמר רבי יוסי בר' חנינא, לפי שאין נותנין אותו כתיקונו.

דרחמנא אמר דיהבי ללוים,