צורת הדף באתר היברובוקס

שמבזבזין דין אביהם לעתיד לבוא.

שמבזבזין דין אביהם - קורעים דין אביהם. שכשבאין לדונם, "אומרים לפניו" וכו':

אומרים לפניו, רבונו של עולם, מאחר שאתה עתיד ליפרע מהן, למה הקהיתה שיניהם בם?!

הקהיתה שיניהם - למה האבלתם וצערתם עלינו במותינו, ונפרעת מהם בחייהם:

אמר ר' אילעא בר יברכיה, אלמלא תפלתו של דוד, היו כל ישראל מוכרי רבב.

מוכרי רבב - רבב הוא דבר מאוס. כגון חלב ושומן, ונדבק בבגדים ונמאסין. ואין לך אדם מתעסק בהם, אלא עני:

שנאמר, (תהילים ט) "שיתה ה' מורה להם".

שיתה ה' מורה להם - לעיל מיניה כתיב, "כי לא לנצח ישכח אביון תקות ענוים תאבד לעד, שיתה ה' מורה להם". תן להם מרות, לאותן עניים, עושר, שיהו הגוים נוהגין בהם כבוד. "וידעו הגוים שהן אנוש", ואינם אלהות. שאין כל הכבוד והגדולה שלהם:

וא"ר אילעא בר יברכיה, אלמלא תפלתו של חבקוק, היו ב' תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחת,

מתכסין בטלית אחת - משום עוני:

ועוסקין בתורה.

שנאמר, (חבקוק ג) "ה' שמעתי שמעך יראתי, ה' פעלך בקרב שנים

בקרב שנים - אותה פעולה שלך, דהיינו דבר תורה שהיא בקירוב שנים, ששנים צריכין להתקרב יחד בכיסוי אחד:

חייהו".

חייהו - רפאהו, והרווח להם, ותן להם חיותם:

אל תקרא, "בקרב שנים", אלא "בקרוב שנים".

ואמר ר' אילעא בר יברכיה, שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך, ואין ביניהן דברי תורה, ראוין לישרף באש.

שנאמר, (מלכים ב ב) "ויהי המה הולכים, הלוך ודבר, והנה רכב אש" וגו'.

המה הולכים הלוך ודבר - בדברי תורה, באליהו ובאלישע כתיב:

טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור, ראוין לישרף.

ראוין לישרף - שעל מנת כן, בא הרכב אש עליהם:

וא"ר אילעא בר יברכיה, שני ת"ח הדרין בעיר אחת, ואין נוחין זה לזה בהלכה,

אחד מת, ואחד גולה.

אחד מת - ע"י חבירו שהרגו בשוגג, וזה גולה לערי מקלט. ואם אין כאן מיתה סימן למיתה וגלות סימן לגלות שאחד מת ואחד גולה:

שנאמר, (דברים ד) "לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת".

בבלי דעת - על שלא היה להם דעת, להיות מלמדין זה את זה, ולמדין זה מזה:

ואין דעת אלא תורה.

שנאמר, (הושע ד) "נדמו עמי מבלי הדעת".

נדמו עמי - וסיפיה דקרא, "ותשכח תורת אלהיך":

אמר ר' יהודה בריה דר' חייא, כל ת"ח העוסק בתורה מתוך הדחק, תפלתו נשמעת.

שנאמר, (ישעיהו ל) "כי עם בציון ישב בירושלים, בכה לא תבכה, חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך".

כי עם בציון ישב - אלו יושבי ישיבת תורה. וסיפא דקרא "חנון יחנך לקול זעקך":

וכתיב בתריה, (ישעיהו ל) "ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ".

לחם צר - במי הכתוב מדבר? במי שמזונותיו קשין עליו, ואעפ"כ יושב ועוסק בתורה:

ר' אבהו אומר, משביעין אותו מזיו שכינה.

שנאמר, (ישעיהו ל) "והיו עיניך רואות את מוריך".

והיו עיניך וגו' - וכן בתריה כתיב, "ולא יכנף":

ר' אחא בר חנינא אמר, אף אין הפרגוד ננעל בפניו.

פרגוד - מחיצה:

שנאמר, (ישעיהו ל) "ולא יכנף עוד מוריך":

לא יכנף - לא יתכסה ממך בכנף בגדו ומחיצתו:

רשב"ג אומר משום ר' יהושע מיום שחרב בהמ"ק אין וכו': אמר רבא, בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו.

שנאמר, (דברים כח) "בבקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בקר".

הי בקר?

אילימא בקר דלמחר?

דלמחר - מי יתן שיבא יום:

מי ידע מאי הוי?

מי ידע - אם ייטב מן הלילה:

אלא דחליף.

אלא דחליף - מי יתן והיה זה יום הבא כזה שעבר:

ואלא עלמא אמאי קא מקיים?

אלא עלמא אמאי מקיים - מאחר שהקללה הולכת תמיד ורבה:

אקדושה דסידרא,

אקדושה דסידרא - סדר קדושה. שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט, שאומר קריאתו ותרגומו, והן כעוסקין בתורה. וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתים, קדושת השם ותלמוד התורה, חביב הוא.

וכן "יהא שמיה רבה מברך", שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים. בכל שבת היו נוהגין כך, ושם היו נקבצין כל העם לשמוע, לפי שאינו יום של מלאכה, ויש כאן תורה וקידוש השם:

ואיהא שמיה רבא דאגדתא.

שנא', (איוב י) "ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים".

סדרים - סדרי פרשיות דתורה:

הא יש סדרים, "תופיע מאופל":

ולא ירד טל לברכה וניטל טעם פירות וכו': תניא ר"ש בן אלעזר אומר, טהרה,

טהרה - שפסקה מישראל:

בטלה טעם וריח.

ביטלה טעם - הפירות וריחם. שמתוך שהיו טהורים ונוהגין בטהרה, אף הקב"ה מטהר פירותיהן מריח רע ומטעם רע:

מעשר,

ביטל שומן דגן.

מעשר ביטל שומן דגן - בעון פיסוק מעשרות, פסק שומן הדגן. כשמו של מעשר, דאיקרי חלב. כדכתיב, "כל חלב יצהר" וגו' (במדבר יח):

רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא.

דחינוניתא - שמינה, ויש בה ריח טוב. ומין תמרים הוא לעצמן:

שקלה, כרכה בסודריה.

אתא רבה בריה,

א"ל, מורחינא ריחא דחינוניתא.

א"ל, בני טהרה יש בך.

טהרה יש בך - לפיכך מריחה לך, ולא בטל הריח מאצלך:

יהבה ניהליה.

אדהכי, אתא אבא בריה.

אתא בריה - דרבה בר רב הונא:

שקלה, יהבה ניהליה.

א"ל

א"ל - רב הונא, לבריה:

בני שמחת את לבי,

שמחת את לבי - בטהרתך:

והקהיתה את שיני.

והקהיתה את שיני - שהראיתני, שאהבתך על בנך, יותר מעלי. שנטלת ממני, ונתת לו:

היינו דאמרי אינשי, רחמי

רחמי - אהבה:

דאבא אבני,

רחמי דבני, אבני דהוו ליה.

רב אחא בר יעקב איטפל ביה

איטפל ביה - גידלו בביתו:

ברב יעקב בר ברתיה.

כי גדל, א"ל, אשקיין מיא.

אמר לו, לאו בריך אנא.

והיינו דאמרי אינשי, רבי רבי,

רבי רבי - גדל גדל אותי, ואע"פ כן איני בנך:

בר ברתך אנא:

בר ברתך אנא - ואין עלי לכבדך כבן:

משנה בפולמוס של אספסיינוס,

בפולמוס - חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים:

גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס.

עטרות חתנים ואירוס - מפרש בגמרא:

[נדה סא, ב]ק

בפולמוס של טיטוס,

בפולמוס של טיטוס - שהביא הורקנוס אאריסתובלוס אחיו. ובין זה לזה, היו חמשים ושתים שנה. כדאמר בסדר עולם:

גזרו על עטרות כלות.

עטרות כלות - מפרש בגמרא:

ושלא ילמד אדם את בנו יוונית.

בפולמוס האחרון

בפולמוס האחרון - הוא של חורבן הבית, ושל טיטוס נמי הוה:

גזרו, שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר.

ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר.

באפריון בתוך העיר - שהיו מוליכין אותה מבית אביה לבית בעלה. ואפריון של מעילים וטליתות מוזהבות, מוקפות לה:

משמת ר"מ בטלו מושלי משלים.

מושלי משלות - לתת אות, אמתלא וטעם לחכמה, ליכנס בה בשערי בינה. כגון ממשלות שועלים. דאמר בסנהדרין (דף לח). "כי הוה דריש ר"מ בפירקא, הוה דריש תילתא שמעתא, ותילתא אגדתא, ותילתא מתלי":

משמת בן עזאי, בטלו השקדנים.

שקדנים - שוקדין על דלתות בית המדרש לילה ויום. כדאמר ביבמות (דף סג), "אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה":

משמת בן זומא, בטלו הדרשנים.

הדרשנים - שהיה בקי בטעמי המקראות. כדאמר, "לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא" (ברכות דף יב):

משמת ר"ע, בטל כבוד התורה.

בטל כבוד תורה - שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות. וכ"ש תיבות יתירות, ואותיות יתירות. כגון בת ובת אני דורש (סנהדרין דף נא). וזהו כבוד תורה גדול, שאין בה דבר לבטלה:

משמת ר' חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה.

אנשי מעשה - בטוח בחשיבותו, ועושה מעשים מופלאים. כדאמר בתענית (דף כה) נמטי כשוריך, יאמר לחומץ וידלוק, ולעזים להביא זאבים בקרניהם:

משמת ר' יוסי קטנתא, פסקו חסידים.

ולמה נקרא שמו קטנתא?

שהיה קטנתא של חסידים.

קטנותם של חסידים - שהיו החסידים הולכים וכלים, והוא היה מקטניהם וסופן:

משמת רבי יוחנן בן זכאי, בטל זיו החכמה.

זיו החכמה - זה לא ידענא מאי היא:

משמת ר"ג הזקן, בטל כבוד התורה.

משמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה - במסכת מגילה (דף כא) אמר, שעד שמת הוא, היה בריאות בעולם, ולא היו למידין תורה אלא מעומד, משמת הוא, ירד חולי לעולם, והוצרכו ללמוד תורה מיושב:

ומתה טהרה ופרישות.

משמת רבי ישמעאל בן פאבי, בטלה זיו הכהונה.

בטל זיו הכהונה - שהיה חכם ועשיר, וכהנים רבים אוכלין על שולחנו:

משמת רבי, בטל ענוה ויראת חטא:

גמרא [ת"ר], ר' פנחס בן יאיר אומר, משחרב בהמ"ק, בושו חברים, ובני חורין.

ובני חורין - מיוחסין:

וחפו ראשם.

חפו ראשם - שגברה יד עזי פנים ממזרים, שהם עשירים ואלו עניים:

ונדלדלו אנשי מעשה.

נדלדלו אנשי מעשה - אין חש להם:

וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון.

ואין דורש.

ואין דורש - לישראל:

ואין מבקש.

ואין מבקש - עליהם רחמים:

ואין שואל.

על מי לנו להשען?

על אבינו שבשמים.

ר"א הגדול אומר, מיום שחרב בית המקדש, שרו חכימיא,

שרו חכימיא - התחילו החכמים:

למהוי כספריא.

ספריא - מלמדי תינוקות, שהם קטנים מן החכמים:

וספריא, כחזניא.

וחזניא, כעמא דארעא.

כעמא דארעא - כעמי הארץ:

ועמא דארעא,

____________________________________

אין תוספות לעמוד זה