דף יב,ב גמרא לוה ואוכל להעדפה ולימא ליה הקדש עד השתא סגי לך בלא העדפה והשתא נמי תיסגי לך בלא העדפה הקדש גופיה ניחא לי' כי היכי דלשבח עבדיה עושה ופורע קמא קמא קדיש ליה בפחות פחות משוה פרוטה הכי נמי מסתברא דאמר רב המקדיש ידי עבדו אותו העבד עושה ואוכל דאי לא עבדא מאן פלח ליה אי אמרת בשלמא הך במעלה ואינו יכול והא בשאינו מעלה שפיר אלא אי אמרת הך בשאינו מעלה ויכול דאי לא עבדא מאן פלח ליה מאן דבעי ניפלחיה אלא לאו ש"מ אינו יכול שמע מינה ת"ש דאמר ר' יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו ואותו העבד ניזון מן הצדקה ש"מ יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך הכא במאי עסקי' במעלה לו מזונות אי הכי אמאי ניזון מן הצדקה להעדפה אי הכי ניזון מתפרנס מיבעי ליה אלא לאו ש"מ יכול ש"מ אמר מר נותן שבתו ורפואתו לרבו שבתו פשיטא רפואתו איצטריכא ליה רפואתו דידיה היא דבעי איתסויי ביה לא צריכא דאמדוה לחמשא יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואתסי בתלתא יומי מהו דתימא צערא דידיה הוא קמ"ל תניא א"ר אלעזר אמרנו לו למאיר והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות אמר לנו חוב הוא לו שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה אמרנו לו והלא מה אם ירצה שלא לזונו ושלא לפרנסו רשאי אמר לנו ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלין בתרומה וזה אינו אוכל אבל אשה חוב הוא לה שכן פסלה מן התרומה ומפסידה מן המזונות מאי קאמרו ליה ומאי קא מהדר להו ה"ק להו השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה שביק ליה ועריק ואזיל לעלמא

לוה ואוכל עושה ופורע - לא יעשה תחלה דפרוטה קמייתא קדשה לה ושוב אסור לו אלא לוה תחילה ואוכל ועושה פחות פחות משוה פרוטה ופורע כדמפרש לקמיה וקס"ד בשאין  מעלה לו מזונות וקאמר דיכול להקדיש אלמא יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך:

להעדפה - מזונות מרווחין יותר מה שאין דרך בעליו להאכילו:

דלשבח עבדיה - בגוף בריא:

בפחות פחות משוה פרוטה - עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה:

ה"נ מסתברא - דבמעלה לו מזונות קאמר:

דאי לא עבד מאן פלח ליה - שמאחר שאין עושין לו מאכל מה יאכל העבד הזה מי יעבדנו ומי יזמן לו מזונות:

אי אמרת בשלמא - הך דלעיל דקאמר רב דחל הקדש:

במעלה לו מזונות - קאמר ואין יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:

והא - דקאמר לא חייל הקדש בשאינו מעלה שפיר:

אלא אי אמרת - קמייתא בשאינו מעלה ואפילו הכי חייל הקדש דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:

דאי לא עבד מאן פלח ליה - בתמיה מאן דבעי ניפלחיה:

ת"ש - דאיכא אמורא אחרינא דפליג עליה דרב:

נותן שבתו ורפואתו לרבו - שבתו שכר בטלתו בחליו ואע"פ שנותן לו דמי ידו רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין דעדיין הוא ראוי לכך כשיעמוד מחליו:

ורפואתו - לקמיה פריך הא בעי למיתבא לרופא הוא הדין לנזקו וצערו אלא נזקו לא איצטריך דהיינו דמי ידו ופשיטא דלרביה הוא דאפחתיה מכספיה וצערו נמי בכלל רפואתו דהכא  הוא כדמפרש לקמיה דהאי רפואתו צערא דסמא חריפא הוא וה"ה נמי לצער המכה ומדקאמר שבתו לרבו והוא ניזון מן הצדקה ש"מ יכול הרב כו':

להעדפה - שהוא צריך מפני חליו להוסיף על מזונותיו:

ניזון - משמע מזונות כדי חייו:

פרנסה - היינו כל שאר צרכיו בלשון לעז קונריי"ר (ציוד, צרכים) :

פשיטא - דלרבו הוא אלא למאן ליהוי הרי מעשה ידיו לרבו ואי לאשמועינן אע"פ שאינו זנו ולמימרא דיכול הרב כו' נימא אותו העבד ניזון מן הצדקה ותו לא:

דאמדוה לחמשא יומי - ליתן לרופא שכר חמשת הימים:

צערא דידיה - וסד"א צערא לא זכי ליה רחמנא:

קמ"ל - דבכל שבח הבא לידו זוכה בו רבו כשורו וחמורו:

אמרנו לו למאיר גרסינן - מפני שחבירו הוא אינו קורהו רבי:

ומה והלא אם ירצה שלא לזונו רשאי - נמצא שאינו מפסידו בשחרורו כלום:

אבל אשה חוב הוא לה - רבנן קאמרי לה כלומר בההיא ודאי מודינא:

מאי קאמרי ליה ומאי קמהדר להו - כלומר תשובה שהשיבם ומה עבד כהן שברח מה תשובה היא למה שאמרו לו על המזונות:

השבתוני על המזונות - שאינו זנו משלו:

מה תשיבוני על התרומה - שהרי כל זמן שלא שחררו הוא הולך ואוכל תרומה בכל מקום בשביל רבו:

וכי תימא - ודאי קבלת שליח זו אינה חוב דאי בעי מריה זריק ליה גיטא ברשות הרבים בתוך ד' אמות:

ופסיל ליה - שהרי משוחרר הוא זו אינה ראיה דאיהו שביק ליה מיד ולא ימציא עצמו למקום שיכול לפוסלו בזריקת גט:

ואזיל לעלמא - ואכיל תרומה: