דף ס,א
מי קוראין?
מי קוראין - כלומר תיקנו שום סדר לישראל בשבתות משום דרכי שלום:
לא הוה בידיה.
אתא ושייליה לרבי יצחק נפחא.
א"ל, אחריהן קוראין ת"ח הממונין פרנסים על הצבור.
ואחריהן ת"ח הראויין למנותם פרנסים על הציבור.
הראויין לימנות כו' - דאמרינן במסכת שבת [באלו קשרים] (דף קיד) איזהו תלמיד חכם שראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה:
ואחריהן בני ת"ח, שאבותיהן ממונים פרנסים על הצבור.
ואחריהן ראשי כנסיות.
וכל אדם.
שלחו ליה בני גליל לר' חלבו, מהו לקרות בחומשים בבהכ"נ בציבור?
בחומשין - שיש שכותבין להן חמשה חומשין כל חומש אחד שלם לעצמו וכל ספריהם היו במגילה כס"ת שלנו:
לא הוה בידיה.
אתא שייליה לר' יצחק נפחא.
לא הוה בידיה.
אתא שאיל בי מדרשא.
ופשטוה מהא דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן, "ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו".
ולא היא, התם מחסר במילתיה, הכא לא מחסר במילתיה.
מחסר במילתיה - שקורין לו ס"ת וחסר הוא:
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, אין קוראין בחומשין בבית הכנסת משום כבוד צבור.
ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, האי ספר אפטרתא אסור למקרי ביה בשבת.
מאי טעמא?
דלא ניתן ליכתב.
דלא ניתן ליכתב - פחות מספר אחד שלם לעצמו:
מר בר רב אשי אמר, לטלטולי נמי אסור.
מ"ט?
דהא לא חזי למיקרי ביה.
ולא היא. שרי לטלטולי, ושרי למיקרי ביה.
דר' יוחנן ור"ש בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא. והא לא ניתן ליכתב?
והא לא ניתן ליכתב - שום דבר גמרא והלכה ואגדה כדאמרינן לקמן אלה אתה כותב כו':
אלא כיון דלא אפשר, (תהילים קיט) "עת לעשות לה' הפרו תורתך",
כיון דלא אפשר - מליכתב שנתמעט הלב והתורה משתכחת:
עת לעשות לה' - ואם בא עת לעשות תקנה לשם שמים הפרו דברי תורה לשעה הצריכה:
ה"נ, כיון דלא אפשר, "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
ה"נ כיון דלא אפשר - שאין לכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם:
בעא מיניה אביי מרבה, מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה?
מגילה - פרשה לבדה של תורה או שתים:
תיבעי למאן דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה.
למ"ד - לקמן בשמעתין:
מגילה מגילה ניתנה - כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן:
תיבעי למאן דאמר תורה חתומה ניתנה.
חתומה ניתנה - לא נכתבה עד סוף מ' לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן:
תיבעי למ"ד תורה מגילה מגילה ניתנה, כיון דמגילה מגילה ניתנה כותבין, או דילמא כיון דאידבק אידבק?
תיבעי למ"ד תורה חתומה ניתנה, כיון דחתומה ניתנה אין כותבין, או דילמא כיון דלא אפשר כתבינן?
א"ל, אין כותבין.
ומה טעם?
לפי שאין כותבין.
לפי שאין כותבין - ואפי' למ"ד מגילה מגילה ניתנה כיון דאידבק אידבק:
איתיביה, "אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה"?
אף היא - הילני המלכה במסכת יומא (ד' לז):
פרשת סוטה - לכתוב משם פרשיות לסוטות הבאות:
א"ר שמעון בן לקיש משום ר' ינאי, באל"ף בי"ת.
באל"ף בי"ת - כלומר ראשי התיבות:
איתיביה, "כשהוא כותב, רואה וכותב מה שכתוב בטבלא"?
כשהוא כותב - כהן הכותב פרשת סוטה:
אימא כמה שכתוב בטבלא.
כמה שכתוב - לפי הסימנים היה מבין וכותב:
איתיביה, "כשהוא כותב, רואה בטבלא וכותב מה שכתוב בטבלא, מה הוא כתוב בטבלא, (במדבר ה) "אם שכב, אם לא שכב""?
אם שכב - כלומר ואת כי שטית וגו':
אם שכב אם לא שכב - אם שכב לא כתיב כלל אלא אם לא שכב כתיב אלא דבתר הכי כתיב ואת כי שטית:
הכא במאי עסקינן, בסירוגין.
בסירוגין - תחילת המקרא היה כתוב תיבה שלימה ולבסוף ראשי תיבות:
כתנאי.
"אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה. ואם דעתו להשלים מותר.
ר' יהודה אומר, בבראשית, עד דור המבול. בתורת כהנים, עד ויהי ביום השמיני".
עד ויהי ביום השמיני - שהוא גמר צווי הקרבנות:
א"ר יוחנן משום רבי בנאה, תורה מגילה מגילה ניתנה. שנא', (תהילים מ) "אז אמרתי, הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי".
אז אמרתי - כך אמר דוד אז אמרתי כשערערו עלי שאול ודואג לפוסלני מלבא בקהל והועד בבית המדרש עמוני ולא עמונית כדאמרינן ביבמות (דף עז):
הנה באתי - עכשיו באתי לכלל:
כתוב עלי - מאז ניתנה התורה הוזכרתי בה ואת שתי בנותיך הנמצאות (בראשית יט) בזכות דוד שעתיד לצאת מרות המואביה ונעמה העמונית אמו של רחבעם כתיב הכא הנמצאות וכתיב התם (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי אלמא מגילה איקרי משום דמתחילה נכתבה מגילת בראשית והדר מגילת נח והדר מגילת אברהם והיינו דקאמר במגילת אברהם כתוב עלי:
ר"ש בן לקיש אומר, תורה חתומה ניתנה.
חתומה - גמורה ומסויימה ושלימה:
תורה חתומה ניתנה - תימה דכתיב (שמות כד) ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ופרש"י בפי' חומש דהיינו מבראשית ועד כאן ונראה לפרש דלא קאמר חתומה ניתנה שלא נכתבה עד לבסוף אלא שעל הסדר נכתבה דיש פרשיות שנאמרו תחילה לפני אותם הכתובים לפניהם ולא נכתבה עד שנאמר לו אותה שכתובה לפניה וכותב זאת אחריה ועל זה מייתי מדרבי לוי שאותם לא נאמרו על הסדר והיה יכול להוכיח זה מכמה מקראות דאין מוקדם ומאוחר בתורה אלא הואיל ומשכח דרבי לוי מייתי לה ור"ת גריס א"ר לוי מילתא באפי נפשה:
שנאמר, (דברים לא) "לקוח את ספר התורה הזאת".
ואידך נמי הכתיב "לקוח"?
ההוא לבתר דאידבק.
ואידך נמי הכתיב "במגילת ספר כתוב עלי"?
ההוא דכל התורה כולה איקרי מגילה. דכתיב, (זכריה ה) "ויאמר אלי מה אתה רואה, ואומר אני רואה מגילה עפה".
אי נמי לכדרבי לוי, דאמר רבי לוי, שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן.
א"נ לכדרבי לוי - איקראי מגילה אותן ח' פרשיות שהוצרכו ליום נאמרו ונכתבו ונמסרו בו ביום ונכתבו כל אחת במגילה לבדה לפי שמובדלות ורחוקות זו מזו הלכך קרי לשאר נמי מגילה משום דכשחזר והשלימה הוצרך לכתוב מבראשית עד פרשת כהנים לבד ודילג פרשת כהנים הכתובה כבר וכתב מפרשת כהנים עד פרשת שילוח טמאים וכן כולם:
אלו הן:
פרשת כהנים.
פרשת כהנים - אמור אל הכהנים שהלכות כהנים כתובות בה לא יטמא לא יקח מום בו לא יגש ומפני שבו ביום הוזקק לעבודה הוצרכה קדושתן להודיעם:
ופרשת לוים.
פרשת לוים - קח (נא) את הלוים דבהעלותך שבה הלכות לוים וי"א ואל הלוים תדבר ואינו כן כי מה עניינם אצל הקמת המשכן מעשר ראשון לא נהגה עד סוף חמשים וארבעה שנה ועוד פרשת מעשר מיקריא:
פרשת לוים - הוצרכה לבו ביום שנזקקו לשיר:
ופרשת טמאים.
פרשת טמאים - ויהי אנשים וגו' משום הלכות הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן והוזהרה להם פרשת שילוח טמאים וישלחו מן המחנה שבו ביום הוקבעו שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל והוזקקו להשתלח ומתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכין שילוח ולא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהם ולרבי לוי יכולים היו ליטהר עד ט"ו ולא נזקקו לפסח שני אלא א"כ לא יטהרו:
פרשת טמאים - פי' בקונטרס ויהי אנשים וקשה לפירושו דאמר בפ"ק דפסחים (דף ו.) שואלים בהלכות פסח קודם הפסח ל' יום שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני ולפ"ז איכא חדש וחצי כיון שנאמר בראש חדש ניסן ועוד דלא יתכן לרבי יוסי הגלילי דאמר נושאי ארונו של יוסף היו ולרבי יצחק דאמר למת מצוה נטמאו וחל שביעי שלהם בערב פסח ונראה דפרשת טמאים היינו פרשת וינזרו (ויקרא כב) דכתיב ביה טומאת שרץ ונבילה וכל הצריך לטומאת מקדש וקדשיו:
ופרשת שילוח טמאים.
ופרשת שילוח טמאים - וישלחו מן המחנה שבאותו היום הוקבעו המחנות וכשנגללים הפרוכת בכל סילוק מסעות הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם:
ופרשת אחרי מות.
ופרשת אחרי מות - אע"פ שהיא של יום הכפורים בו ביום נאמרה כדכתיב אחרי מות ומפני שמתו בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה אותה אזהרה לאהרן אל יבא בכל עת:
ופרשת אחרי מות - בבראשית רבה איכא פלוגתא גבי אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם (בראשית טו) דאיכא למ"ד אחר סמוך ואחרי מופלג ואיכא למ"ד איפכא וקשה מאחרי מות דבו ביום היה ושמא נאמר אחר כל הפרשיות לכך חשיב מופלג: